בועז שרעבי שר: "היום כבר לא מתים מאהבה". ואני מהרהרת לעצמי, אם זה טוב או רע שהיום כבר לא מתים מזה. אם היינו מתים מאהבה, כלום לא היינו חוסכים לעצמנו את הכאב שבצמצום מימדיה האידיאליים העצומים אל מימדיה המצומצמים של המציאות? כלום לא היינו חוסכים לעצמנו את האכזבות, הפשרות, שלא לדבר על שלל הפחדים! היינו מחבקים אותה, את האהבה הראשונה, האידיאלית, אותה אחת שלא ידעה גבולות של אגו או רציונליות, שהיתה יפה כמו באגדות, שטלטלה לנו את כל אמות הסיפים והיתה מושלמת ומטורפת. היינו מנשקים אותה ונפרדים בחיוך מאוהב מן העולם. במקום זה, אנחנו לא מתים מאהבה, אבל חווים "תאונות דרכים", כאלה שמותירות צלקות, ואולי גם גורמות לשיתוק תמידי או למוגבלויות באיברים מסויימים... כאלה שמכווצות לנו – באכזריות - את מימדי האידיאה לגדלים מציאותיים. מצד שני, שבע פעמים נופל צדיק ו... מצד שלישי - אני רחוקה מלהיות צדיקה... אז בועז שרעבי שר "היום כבר לא מתים מאהבה". ואני חושבת לעצמי, שהיום כבר לא מתים מאהבה, כי – כמו שתמר גלעדי שרה - "האהבה מתה". אז אולי כבר לא מתים מאהבה, כי לרוב – כבר פשוט חיים בלעדיה. אבל מה אני בעצם יודעת?