אני עומד, ומחכה לו. הוא תמיד מאחר. הוא אף פעם לא הגיע בזמן. ואני תמיד מחכה לו. לו ורק לו. אחרים באים והולכים, אבל אף אחד מהם הוא לא הוא. אנשים באים והולכים, ולא נשארים. הם לא מחכים לו. אני כן. והם לא. אבל אני כן. ואני לא מכיר אותם. והם לא מכירים אותי. ואנחנו לא מדברים. ומשעמם לי. אני קורא ספר, חושב מחשבות, מחכה שהוא יגיע. אבל הוא לא. הוא מאחר. הוא תמיד מאחר. ועוד אחד בא, ועוד אחד הולך. אבל אף אחד מהם הוא לא הוא. לכל אחד יש את האחד שלו. ושלי מאחר. לפעמים גם האחרים מאחרים. אבל שלי תמיד מאחר. אני מחכה לו בקוצר רוח. אבל הוא לא בא. אני רואה אחרים במרחק. חלק יבואו לפה. חלק לא. אולי אחד מהם הוא הוא? הם מתחילים להתקדם. אחד הגיע. לא. עוד אחד. לא. והנה בא עוד אחד. גם לא. האם הוא יגיע? אולי משהו קרה לו? והוא השאיר אותי כאן לבד? בודד? משועמם? ואולי הוא שכח? לא, הוא אף פעם לא שכח. הוא בכלל יגיע? הנה עוד אחד. זה לא הוא. אני שוקע בהרהורים. אני שומע רעש. ואז אני רואה אותו - קו 94.