"טי-אוּל, טי-אוּל, הולכים טי-אוּל!". צחי מנופף בידיו הקטנות בעליצות, עיניו המלוכסנות מעט מלאות ברק התרגשות, הוא מקפץ לפני הדלת בחוסר סבלנות מובהק, כל יישותו עורגת אל החיים שבחוץ. אני מתקרבת אליו עם פיסת טישו, מנגבת את הרוק שנוזל לו מצידי הפה ונאנחת. כמה אירוני. הוא, שהחיים המרו לו כל כך, ועוד יימרו לו, אוהב אותם בכל ליבו הקטן. בלי חשבון, בלי תמורה, את כל הברואים והבריות, גם אלה שמציקים לו כל כך, ואלה שמושכים לאמא שלהם בשמלה מאחורי גבנו ושואלים "אמא, הוא מפגר?", והיא עונה להם "ששש... לא יפה לדבר ככה על הילד המסכן", וחושבת שאני לא שומעת. ועכשיו, כמו בכל יום ב-4:00 אחר הצהריים, אנחנו יורדים לטיול הקבוע שלנו בשכונה, טיול שמסתיים תמיד בגן-השעשועים. צחי לא מוותר בעד שום הון שבעולם על הטיול היומי שלנו. ואני, שכל כך התאמצתי להרגיל אותו לשגרת החיים הקטנה שלו, שלנו, כבר עייפתי. עייפתי מהמבטים מלאי-הרחמים, מהשאלות ומההערות, עייפתי מלהראות בעיני כולם כל כך אמיצה וחזקה. הוא כבר עוד מעט בן 4, צחי. יצחק. השם שאורן התעקש לתת לו, על שם סבא שלו ז"ל. אף אחד מהנכדים במשפחה שלו לא נתן את השם הזה לילדים שנולדו לו. כולם חשבו שזה שם גלותי, מיושן, שילדים כיום לא צריכים לשאת על הגב שם כזה. רק צחי שלנו, שגם ככה נושא כבר כל כך הרבה על הגב הקטן שלו, קיבל את השם הזה. אני רציתי משהו יותר מאיר, יותר מלא תקווה. אורן התעקש, וזה מה שהיה. התעקש ואחר-כך החליט שזה יותר מידי בשבילו. ונשארנו רק אני, וצחי, והשם הכל כך כבד הזה. צחי מדדה לפניי במין-חצי-ריצה ואני מתאמצת להדביק אותו. רגליו מעט מעוקמות (לילדים עם פיגור בדרך כלל מתלווים עוד כמה פגמים. אם כבר, אז כבר) ואני חוששת שהוא ייפול. אנחנו עוצרים ואני מרימה אותו ומושיבה אותו בעגלה שלו. הוא מצטהל כולו, זה נראה לו כבוד גדול לנסוע כך בעגלה, כשאמא שלו מובילה אותו. כל הילדים צריכים ללכת לבד כל הזמן, ברגל, ורק הוא, צחי, הנסיך של אמא, נוסע. ובפנים אני תוהה, מתי הוא יבין שהוא לא כמו כולם. שילד בן 4 אמור כבר לדעת ללכת לגמרי לבד, ולעשות בשירותים ולא בטיטול, ולדבר כמו שצריך במקום לבכות כשהוא רוצה משהו, ולבלוע את הרוק כשהוא מדבר. ואני יודעת שעכשיו בגיל 4, זה עוד איכשהו בסדר. משתדלת לא לחשוב מה יהיה בגיל 6, ו-8, ו-15. אורן היה זה שהתעקש שניקח אותו. כרגיל, אורן העקשן, אורן עם העקרונות, אורן האידיאליסט... אורן שבו התאהבתי עוד בימי תנועת הנוער. היינו הזוג האידיאלי, כולם קנאו בנו. הזוג הראשון מהשבט שהתחתן, אח- איזו חתונה שמחה... ואני לבשתי שמלה לבנה וחשבתי את עצמי לאישה המאושרת ביותר בעולם כולו. את ההריון רציתי לדחות קצת. בת 19 בסך הכל, לא קסמה לי האפשרות להיכבל כל כך מהר ליצור קטן ותובעני. אח, כמה תובעני- לא ידעתי... אבל אורן לחץ. אמר שזו מצווה, שאסור לדחות, שהרב יהושוע אומר שעם ילד ראשון לא מחכים. אחר-כך, כשהנסיך מגיע, אפשר כבר לעשות הפסקה. התעברתי חודש אחרי החתונה. אמא שלי היתה מאושרת, ואורן זרח... הייתי מלכה. בחודשים המתקדמים יותר של ההריון, כל ערב היינו עומדים מול המראה, הוא ואני, והוא היה מלטף לי את הבטן ומניח עליה את האוזן, לשמוע את התינוק שלנו. "יצור שובב את מכינה לנו, יש לו טונות של מרץ עודף", אמר אחרי שהרגיש את הבעיטות של צחי, שכבר אז- רצה כל כך לצאת החוצה, לחיים השוקקים שבחוץ... ושנינו צחקנו. לא ידעתי אז שלא רק מרץ עודף יש לצחי שלי, שגדל והתפתח בתוך הבטן הענקית שצמחה לילדה בת ה-19 שהייתי. גם כרומוזום עודף יש לו. הלידה היתה קשה, בכיתי, צעקתי. כל גופי היה מלא זעה קרה. זה נמשך שעות. ובאוזניי כל הזמן קולו המלטף, המרגיע, של אורן, שעמד מאחוריי כך שיכול היה לראות רק את ראשי, כך הסבירו לו שמותר. "עוד מעט, נוגה, עוד מעט, נוגתי, עוד מעט יהיה לנו בן... עוד קצת, חמודה...". ידענו שזה בן, בדיקת האולטרה-סאונד גילתה לנו. אבל בדיקת מי-שפיר לא עשינו. ואם היינו עושים? אני חושבת על כך מידי פעם, היום, בלילות הארוכים-ארוכים, כשאני מתהפכת לבדי במיטה הגדולה מידי... האם משהו היה משתנה? קשה לדעת. בכל אופן, על בדיקה ויתרנו, וקיבלנו את צחי. בתחילה לא אמרו לנו כלום. אורן ואני חגגנו שנינו את אושרינו במבטים לוהטים ומלאי רגש... השתוקקתי לחבק אותו, אבל ידעתי שאני צריכה להתאפק. אבל אחרי כמה שעות, התחלתי להרגיש משהו לא בסדר. לא נתנו לי לראות את התינוק! מיד אחרי הלידה, הניחו אותו על הבטן שלי, רק לרגע אחד מתוק ומאושר של אימהוּת, ולקחו. אמהות טריות אחרות, מסביבי, כבר הניקו את תינוקיהן, ורק אני פה, ואיפה התינוק, ואיפה אורן? ראשי הסתחרר. תחושות קרות ונוראות הזדחלו סביב צווארי. אולי ילדתי תינוק מת?... אחרי רגעים שנראו כמו שעות, נכנס אורן לחדר. אורן אחר, שונה, זר ומוזר לי. אורן שלא הכרתי. פניו חוורות ומעונות, וצל של בשורה איומה ונוראה כבוש בהן. "מה קרה לתינוק שלנו?!" זעק קול ניחר שהבנתי אחרי מספר שניות שהיה קולי שלי. "הוא... הוא... נוגה, תקשיבי לי טוב. לתינוק שלנו יש תסמונת דאון. את שומעת? את מבינה מה זה אומר?". ואני לא שמעתי ולא ידעתי עוד דבר. צללתי עמוק אל תהומות נשייה של שברי חלומותיי המרוסקים. הציעו לנו מבית החולים להשאיר את התינוק. הם יימסרו אותו למשפחה אומנת, ואנחנו נספר לשכנים שהתינוק נולד מת. אולי עדיף כך. אולי עדיף שנחזור להיות זוג צעיר, כמו שהיינו, נתחיל מחדש... אני עוד לא בת 20, אמרתי לאורן. "נוגה, אין טעם לברוח, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. זו השליחות שלנו". ידעתי שהוא צודק. אסור לברוח. אורן ברח ממני אחרי 4 חודשים. קיימנו שיחה נוקבת בלילה שלפני. הוא ביקש ממני, כמוצא אחרון, שאולי בכל זאת נעשה את מה שהצעתי בהתחלה, ונמסור את צחי למשפחה אומנת. רתחתי עליו. לא הסכמתי. והוא, צחי, החל באותו רגע, בתזמון מדוייק, לבכות. רצה שאניק אותו. אילו רק היה דומה לו קצת, לאורן. אולי אז היו מתעוררים בו רגשות חמלה כלפי הילד הזה, שעתיד לגדול בלי אבא... אבל לצחי היה הפרצוף הקלאסי של ילדי תסמונת דאון. פרצוף כזה שקשה להגדיר, אבל כל מי שרואה אותו יודע מיד במה מדובר. ואורן לא עמד בזה. לא עמד בבושה הנוראה שאחזה בו, למראה העיוות הזה, שיצא ממנו, וברח ממני, ברח מצחי, ברח מעצמו. --- אני יושבת על הספסל, סורגת. בימי האולפנה הרחוקים הייתי מלכת הסריגה, כל כך הרבה בנים באזור חבשו כיפות שלי... כשיצא אורן מחיי, לפני 3 וחצי שנים, חדלתי לסרוג. אבל בזמן האחרון, האצבעות שלי חזרו לדגדג, להתגעגע למגעה המתכתי של המסרגה, לחוטים העבים והדקים, לעיניים, לחצאי העמודים, לדוגמאות ולרקעים... וזה סימן טוב בשבילי, שאולי אני כבר מצליחה לשכוח ממנו. אולי אני כבר באמת מתחילה לקלוט שהוא לא יחזור יותר. אולי אני מתחילה כבר לסלוח לעצמי. מעיפה מבט, לבדוק שהכל בסדר. צחי עומד בפינת גן-השעשועים, משקיף על שאר הילדים שמתגלשים במגלשה. הם עומדים בתור לפני הסולם, מטפסים כל אחד בתורו, מתגלשים וחוזרים לסוף התור. צחי לא מסוגל לזה. הוא זקוק לי, שארים אותו ואחזיק אותו כשהוא מתגלש. ודווקא עכשיו, הוא לא רוצה את אמא שתתערב ותעזור. רוצה כמו כולם. אבל לא ילד כצחי יתייאש. אני עוקבת אחריו בעיני, ומבחינה בו כשהוא מוצא חברה חדשה למשחק. ילדה קטנה, נמוכה ממנו, עם שפעת תלתלים זהובים, עומדת בצד ומתביישת. צחי ניגש אליה, זרועותיו פרושות, והוא מחבק אותה בחוזקה ומלטף את תלתליה. "צחי!"- אני מתרוממת ממקומי בבהלה כשאני מבחינה עד כמה חזק הוא מחבק את הילדה, כמעט מוחץ אותה בגופו."צחי, די! מספיק! הילדה החמודה נבהלת ממך, תראה!", אני מרחיקה אותו ממנה בתקיפות. אבל הילדה לא נראית מבוהלת. להיפך. כולה זורחת והיא מושיטה יד לצחי, ושניהם הולכים לארגז החול. צחי מנופף בזרועותיו בלי שליטה, כמו תמיד כשהוא מתרגש. "אמא אמא אמא אמא!", הוא צועק לי, שאראה שיש לו חברה חדשה. שכנותיי לספסל מסתכלות במחזה ומחייכות. הן מחייכות בטוב לב, כמובן, ורק לי נדמה שאלה חיוכים מלאי לעג וקינטור. --- ערב, כבר השכבתי את צחי לישון. למזלי היום הארוך הזה עייף אותו, בדרך כלל לוקח לו יותר זמן להירדם. גשם מתחיל לרדת, וזכרונות שוצפים אותי, זכרונות של שאיפות ותקוות וחלומות שרקמתי בתמימותה של נערה צעירה, על החיים שיבואו. והנה אני, כמו אישה זקנה בגוף של בחורה בת 24, אם חד-הורית לילד עם פיגור, ילד שיישאר לנצח ילד. ואני איתו, כבולה בכבלי מחוייבות ואהבה ורחמים. כן, רחמים. עליו, עליי, על החיים של שנינו, שמשתרעים על פני דירה של חדר וחצי - ליותר מזה גם הקיצבה המיוחדת לא הספיקה. כל חומת ההגנה שבניתי לעצמי מתפרקת, הרי את כל הכבוד העצמי שנשאר בי החצנתי היום בגינה, עם צחי. אני מרשה לעצמי להימרח על הרצפה ובוכה, ובוכה. הבכי מטלטל אותי, מרוקן ומנקה ושוטף. "אמא? למה בוכה? למה?", צחי לידי, בפיג'מה שלו וברגליים יחפות. אני מריחה שכבר צריך להחליף לו, אבל נותנת לעצמי עוד כמה דקות של פורקן. הוא מתיישב לידי על הרצפה, ומלטף את שערי ואת פניי בגמלוניות, מנגב את הדמעות שלי בשרוול הפיג'מה שלו. "אמא, לא לבכות, צחי פה"... הוא מתחכך בזרועי ואני מרגישה שמשהו אצלי נפתח, אני מרימה ומחבקת אותו כמו שמזמן לא עשיתי, ומרגישה שיהיה טוב. אחר כך שנינו הולכים להחליף לו טיטול. וכשהוא שוכב במיטה הקטנה שלו, בפנים שהחותם הילדותי טבוע בהן לנצח, אני מניחה בעדינות את ידי האחת על עיניו, ואת השניה על עיניי שלי, וקוראת איתו "המלאך הגואל אותי מכל רע, יברך את הנערים וייקרא בהם שמי ושם אבותיי, אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ".