אין אושר בעיניים שלה. אני לא יודעת להגדיר מה יש בהן, מין ירוק מבוהל כזה, כהה ונוצץ, והידיים שלה מסדרות את השמלה והשיער בתנועות עצבניות, ואני חושבת לי שהיא בטח מחבקת את עצמה בלילה, בלילות האחרונים שתעשה את זה בעצמה. והיא אמרה פעם שאנשים מתחתנים, ואת לא רואה עליהם שהם מאושרים, וזה מפחיד, איך הם לא מאושרים, הם צריכים להיות הכי מאושרים בעולם. ואין אושר בעיניים שלה. אנחנו יושבות בחדר שלה והיא מראה לנו צורות שונות של קשירות וליפופים, וכובעים ומטפחות וסרטים משווים לה מראה עמוק ונשי כשהם נכרכים בחוסר-מיומנות סביב ראשה. ונועם הוא הכי מדהים שאפשר, היא אומרת, הוא כזה עדין ומתחשב ורגיש, וכתפיה רוטטות כמו תמיד כשהיא כולאת בתוכה התרגשות עצורה. אבל זאת לא ההתרגשות של כלה ערפילית רועדת מציפיה לקראת אהובה, שיגיע היום, שיגיע כבר. היא לא מאמינה שזה כבר, שום דבר לא מוכן עוד, היא אומרת, והשמלה בכלל לא יפה, ואני לא אהיה יפה והאיפור בכלל יהיה נוראי. ואני יודעת שהיא תהיה יפהפיה כמו תמיד, ותיראה כל כך מבוהלת מכל המעמד שאני ארצה כל כך לחבק אותה וללחוש לה שהיא יפה ושהכל יהיה בסדר... נראה לי שנצא במוצאי-שבת, נועם ואני, היא אומרת. אולי נלך לים, אנחנו לא אוהבים לצאת לקניונים או למסעדות, זה לא הסגנון שלנו. ואחר-כך כשרוחה מפוזרת עליה היא מדברת על כמה הם שונים, נועם והיא, שהיא כזאת אשת-העולם-הגדול, ואוהבת לבלות, ולהסתובב במקומות עם אנשים, ושיראו אותה, ושיסתכלו עליה. ונועם אוהב מקומות אינטימיים, לבדיים, שהיא רק שלו והוא רק שלה. ואני תוהה איך היא תישאר היא בלי להתהדר בעטרת השיער הזאת כמו שהיא אוהבת. יפה לה הסומק העמוק הזה כשהיא מדברת על שניהם, עוד לא רגילה לדבר על עצמה בלשון רבים, עליהם, על נועם ועליה. ותיכף הם יהיו איש ואשתו והם ילכו יחד ברחוב, היא מבויישת מעט תחת המעטה הזה של הכיסוי, בלי השיער שלה שמקנה לה ביטחון, והוא מאושר וגאה ונרגש. ומסתכל עליה וגומע אותה במבטים מאוהבים, כי סוף סוף מותר. והיא כל כך רוצה שכבר עכשיו הוא יסתכל, ושעכשיו כבר יאמר לה שהיא יפה, ופעם אחת היא בכתה ושאלה אותו אם הוא יאהב אותה תמיד, והוא לא הבין איך היא בכלל שואלת. וכשהיא אומרת שהם שומרים ונזהרים אני יודעת שהיא מדברת בעיקר עליו, הוא כל כך צדיק, היא אומרת והקול שלה כאילו מלא-פליאה-עדיין מעוצמת הגילוי. אז למה אין אושר בעיניים שלה? בהזמנה שלה, שהיא נותנת לנו כלאחר יד ולא מעיפה בה מבט, כתוב מתחת לשם שלה שהיא בת הרב... הי"ד, ואני נזכרת שכבר לפני שנה וחצי היא סיפרה לנו איך שמעה את ההורים שלה מתלחשים, ואת אבא שלה אומר לאמא שלה את השם שלו. הוא המיועד לה, זה כתוב בשמיים, וגם בצוואה הלא-כתובה שאבא שלה השאיר, והיא נלחמה כל כך הרבה עד שהשיגה אותו, וכל כך הרבה זמן לקח עד שהודתה באוזנינו שזה מתקדם בכיוון רציני. ולא אמרה שהיא אוהבת אותו. אבל עכשיו היא אומרת שברוך ה' שהיה להם את הזמן הזה מאז האירוסין, כי היא לא היתה יכולה להתחתן עם מישהו לפני שיינטע בה הרגש הזה ויכה בה שורשים. והיא מדברת גם על המתח הזה שביניהם כל פעם שהם לבד, והקושי, ואני כל כך מקווה שהחכמה שלה תעזור לה לא להתבלבל. ביום כלולותיה ייצבעו שמורות עיניה זהב ואדום ונוצץ, כמו שהיא אוהבת, אבל לא יותר מידי כי אם זה לא יהיה טבעי נועם לא יאהב. ויותר מהכל היא רוצה שהוא יאהב ויביט בה כאילו לא ראה אישה אחרת מימיו. ומתחת לחופה כשהוא יביט לה בעיניים, אני מקווה כל כך שהוא יראה בהן אושר. רק אושר.