אני לא כותב שירים עצובים. אני לא כותב שירים עצובים. לא רוצה לקבע את העצב במילים יפות ומנוסחות היטב, תחת כותרת, לקבל תגובות, ואחר-כך, באיזה זמן שלבטח יגיע, להסתכל על השיר ולחשוב שטוב שלא נכתב משנכתב. כתבתי שירים עצובים, נפלתי. את חלקם מחקתי. וזהו. אני לא רוצה לכתוב שירים עצובים, בלי שום פתח לאופטימיות, בלי שום פתח לתקווה. תמו כוחותיי, עייפתי, כמו שכתבתי באחד משיריי, אבל יהיה טוב, כמו שנאמר במיליוני מקורות, כמו שייאמר בפי המוני ישראלים כתשובה לשאילה בשלומם. העצב שלי לא יחנוק אותי, לא יעטוף אותי. הציניות המתועבת, שאני חייב לעטות כשכבת הגנה, לא תהפוך למרכיב באישיות שלי. לא אתן אל הרע להיכנס אלי, להשפיע עלי, לא אכתוב. למרות הרצון הגדול של הנפש להתענג על המילים הרומנטיות של העצבות. מחסום.