כך פתאום,
משנכנס אדר (כמעט),
מוצאת עצמי מתגעגעת
לקדושה אחרת.
אני יודעת
שהאמת היא כאן
בחיים,
ביום-יום,
באפור.
שזאת הדרך וכך מגיעים.
אבל ליבי
כבר משייט לו
נאחז בסבך,
אי-שם במרחבי הלבן,
במעי הדגה
של יום הכיפורים.
שאלו את בת דודה שלי פעם פעם,( שהיא הייתה בכיתה ד, היום היא בת 30...), איפה נמצאת הקדושה?.
סבא שלי היה מזמין לפני ראש השנה ויום כיפור את כל הנכדים לקבל ברכה ממנו (גם בתור סבא וגם ברכת כהן לשנה טובה).
הוא היה מניח את ידיו על הראש, אבל לא נוגע בו, נמצא חצי סנטימטר מעליו והרווח הזה היה כל כך ....
בת דודה שלי ענתה ששם נמצאת הקדושה, ברווח הזה שבין הידיים של האיש הנפלא והטהור הזה לבין הראש של נכדיו.
לזה אני מתגעגעת...
[ליצירה]
מדהים!
השיר פשוט מדהים. מצליח לגעת במילים כל כך מדויקות בנימים הכי עמוקים. בלי שהתכוונתי יצאה לי קריאת התפעלות מהפה.. ובכלל השירים שלך בד"כ יפים.
[ליצירה]
שאלו את בת דודה שלי פעם פעם,( שהיא הייתה בכיתה ד, היום היא בת 30...), איפה נמצאת הקדושה?.
סבא שלי היה מזמין לפני ראש השנה ויום כיפור את כל הנכדים לקבל ברכה ממנו (גם בתור סבא וגם ברכת כהן לשנה טובה).
הוא היה מניח את ידיו על הראש, אבל לא נוגע בו, נמצא חצי סנטימטר מעליו והרווח הזה היה כל כך ....
בת דודה שלי ענתה ששם נמצאת הקדושה, ברווח הזה שבין הידיים של האיש הנפלא והטהור הזה לבין הראש של נכדיו.
לזה אני מתגעגעת...
[ליצירה]
...
ולפעמים,
האי לא יודע
עד כמה הוא חשוב לאדם שלו.
עד כמה הוא מציל אותו מטביעה במים גועשים.
לפעמים,
החיבוק לא מבין
שהוא הדבר הכי טוב שקרה לאדם שלו.
שרק רצה לקבל חיבוק.
בקבוקי הזכוכית נשלחים ריקים,
אין בהם משמעות.
האדם כבר נתן את כל מה שיכול היה להיות בהם-
לאי שלו,
לחיבוק שלו.
[ליצירה]
...
ממ..
אני לא רואה את זה כך.
קודם כל, אף אחד לא שולל את הרעיון של "תפילה מחוץ למסגרת"- בנוסף לתפילה הרגילה.
להתבודד, לדבר עם הקב"ה, לצאת לשוח בשדה... אלה מושגים שדיברו עליהם כבר לפני הרבה שנים.. וגם ריקודים בתפילה זה לא דבר שהרב קרליבך המציא.
וזה מצויין לדעתי.
אבל.. קודם כל, עניין התפילה ביחידות, תפילה אישית- זה טוב, אבל זה לא מספיק. ביהדות החשיבות של הקהילה, של היחד היא מאוד מאוד משמעותית, וגם אם נראה שלכאורה היה אולי הרבה יותר טוב להתפלל ביחידות, להתכוון ולהתרכז כמה שרוצים- צריך להתפלל במניין. והמניין מקבע. ואני לא חושבת שיש בזה רע. כן.. צריך לתת מסגרת לדברים, תפילה קבועה מתוך סידור, במניין, בבית כנסת. ככה זה החזיק מעמד אלפי שנים... ברגע שתפזר את זה לכל רוח (תרתי..) לא יישאר מזה כלום אחרי זמן מועט מאוד.
בחסידות מדברים על "אש שחורה" ועל "אש לבנה". האש הלבנה זו הרוח, הנשמה, הכיסופים, הרצון להתדבק בבורא... והאש השחורה זו המסגרת, המצוות, החוקים, ה"קיבעון" כביכול. ואי אפשר לזה בלי זה. התורה כתובה באותיות של אש שחורה, על גבי קף של אש לבנה. ובין האותיות השחורות, שממסגרות ונותנות את הכיוון המתאים, נשאר מספיק מקום לאש הלבנה להתפרש, ליצור, להתעלות.. צריך את שני היסודות האלה, בכל דבר וגם בתפילה. תפילה ללא כוונה לא שווה כמו שכוונה ללא תפילה לא שווה. ואתה יודע מה, לפי ההלכה דומני שתפילה ללא כוונה בכל זאת שווה יותר. כלומר, להתפלל צריך. בכל מקרה. כי האש הלבנה תמיד קיימת, גם אם היא נחלשת היא תישאר. אבל האש השחורה זה דבר שאסור לאבד אותו בשום אופן...
[ליצירה]
...
אני מבינה את מה שרן מנסה לומר,
אבל כיוון שאני רואה באומנות ובכתיבה בעיקר כלי לביטוי ולהבעת הרגשות, ולא רק כלי להעברת מסרים-- קשה לי עם הניסיון לכפות על עצמך לכתוב אופטימי גם אם אתה ממש לא מרגיש ככה.
מה שניסיתי לומר לרן הוא, שאני מעדיפה לדבר על "אני לא שוקע בעצבות" ולא על "אני לא כותב שירים עצובים". מי שמלמד את עצמו, גם במצבים הקשים, לא לשקוע בעצבות-- יראה טוב וחסד. וממילא גם לא יכתוב שירים מלאים בעצבות.
אבל מי שכן שוקע בעצב, וכופה על עצמו לכתוב אופטימי, זאת בעיה.
[ליצירה]
...
יפה.
וביחד עם הכותרת עוד יותר.
אני פחות אוהבת את הבחירה של קומפוזיציה מרכזית. אפשר היה ליצור מזה משהו קצת יותר מעניין.
(ומוריי ורבותיי בוודאי היו מוסיפים כל מיני הערות על המהות הגברית שמסומלת בחכה. מזל שלא חייבים להקשיב להם תמיד)
תגובות