"ואף על פי שאתה יודע היטב שבמציאות שום אדם אינו ר ק "עובד אדיב בתחנת-דלק" או "משורר צעיר יפה-תואר", בכל זאת אתה מוכן להתעלם ממורכבויותיו המקסימות של האיש - אתה מ ו כ ר ח להתעלם מהן, בעצם, אם ברצונך להתקדם בעלילה שלך, או אם רצונך שהדברים ייעשו לפי לוח הזמנים" ("סוף הדרך", ג'ון בארת') טור המכוניות שהשתרך בעצלתיים בכניסה לתחנת הדלק היה תוספת מיותרת למצב הרוח הקרבי שלי. זה היה אחד מאותם בקרים שבהם הצטערתי שלא נשארתי פשוט במיטה. השעון צלצל חצי שעה אחרי הזמן המיועד, מקפיץ אותי במהירות וגורם לסדרת תקלות שכללה זרת שנחבטה ברגל המיטה, כוס קפה שפוכה באמצע המטבח וחצאית בורדו אהובה במיוחד שגוהצה-עד-מוות. המשכתי לבַכות את החצאית שלי בזמן שהטור זחל. באופן מרגיז למדי, אף מכונית לא עמדה אחריי, כאילו כל הנהגים בגוש דן החליטו הבוקר למלא דלק לפניי (והדבר המפחיד הוא שהמחשבה הזו כלל לא נראתה לי פרנואידית באותה שעה). עברו עוד עשר דקות ארוכות עד שהגעתי אל האיש עם הסרבל הצהוב ופתחתי את החלון, מאפשרת לרוח השרבית לחדור אל חלל הרכב הממוזג שלי. "95, מלא", פלטתי בחוסר סבלנות לעבר הסרבל. "ומה עם איזה "בוקר טוב" פלוס חיוך קטן כדי לפתוח את היום?", שאל האיש הצהוב, מחייך כמו חתול צ'שר. "תקשיב, לא בא לי לחייך עכשיו. עובר עליי בוקר מעצבן ואני מאחרת לעבודה. בוא נעשה את זה פשוט ומהיר: אתה תמלא לי דלק ואני אשלם לך, טוב?" "טוב?", הוא נראה מאוכזב, "איך יהיה טוב, כפרה, עם כל הקרירות הזו בינינו?" הוא נד בראשו מצד לצד והתחיל לתדלק את המכונית, וככל שהיא הלכה והתמלאה כך אני הלכתי והתרוקנתי. כשהוא ניגש לחלון לשאול איך אני משלמת, הפנים שלי כבר היו רטובות. "מה קרה, מותק?", שאל בדאגה אמיתית שרק הגבירה את קצב דמעותיי, כמו ילד שבוכה פתאום שעה אחרי הנפילה כשהוא רואה את אמא. הדבר היחיד שאמרתי לו היה - "שרפתי את החצאית שלי עם המגהץ", מה שגרם לי להרגיש מטופשת לחלוטין, אבל הוא לא צחק. נראה לי שהוא הבין אותי. "שיהיה לך יום טוב, נשמה", אמר והוסיף כשניחש את הספק בעיניי, "זה עדיין יכול להיות יום טוב, את יודעת." הסתכלתי על הסיכה הקטנה על החולצה שלו. היה כתוב עליה:"יעקב". "כן, יעקב, אני יודעת", אמרתי לו. סגרתי את החלון והתכנסתי שוב בחלל הממוזג שלי, אבל עכשיו הוא היה נעים יותר. התקשרתי לעבודה להודיע שאני מאחרת, ושמתי קלטת ישנה של שירי הלהקות הצבאיות. אכלתי אפרסק שהוצאתי מהתיק, וזייפתי בקולי קולות את "בהיאחזות הנח"ל בסיני" ו"אילו ציפורים". המחסום האנושי שנקרא 'כביש גהה בשעה שמונה וחצי בבוקר' מעולם לא נראה יפה כל כך.