השנה הייתה 1984. המקום - הטירה המשפחתית שלנו בדרום צרפת. הקצתי מחלום ליל קיץ לא ברור, כולי מכוסה זיעה. חיל ורעדה אחזו בי כאשר נזכרתי במה שהטריד את שנתי. קמתי מן המיטה באחת ונשענתי על הכסא הסמוך נוכח הבחילה שתקפה אותי לפתע. חשבתי על הרופא הכפרי שביקר אותי בשבוע שעבר. הוא צחק כשאמרתי לו שכל הסימפטומים שלי מראים על מחלת הדבר. כשליוו אותו החוצה, שמעתי אותו שואל את אחד מבני משפחתי אם ידוע לו מהי תסמונת החולה המדומה.. איש אינו מאמין לי. התבוננתי דרך חלון חדרי אל חזית הבית. שדה השיפון כבר עמד אחרי הקציר. המון ילדים שלא הכרתי שחקו שם והיה גם איזה תפסן אחד שהשגיח עליהם. משמאלי ראיתי את הנער הרועה של מאדאם בובארי מוציא את חוות החיות שלו למרעה. רק שלא ירמסו את ערוגת הפרחים שלי. לפני שבועות ספורים בלבד שתלתי שם ורד מזן מיוחד, איני זוכרת כרגע את שמו. דברים רבים הולכים ונעלמים מזכרוני בזמן האחרון. הגילגול הפנימי שעברתי הביא אותי לידי אדישות-מה. שוב אינני מקימה מהומה רבה על לא דבר כבימי קדם. בני משפחתי מרוצים ממני. הם משוכנעים כי תהליך אילוף הסוררת שלהם נחל הצלחה מסחררת. הם אינם מודעים לאשר מתחולל בתוכי. הם לא יודעים איך מדי לילה אני חוזרת בחלומותיי אל ספסל הנאשמים. המשפט הוא כולו שלי - אני התובעת המתארת את החטא ועונשו הראוי, אני גם השופטת המקריאה את גזר הדין ומובילה את עצמי אל תוך הכלא שבניתי לי בשתי ידיי. כמה זמן אוכל להמשיך כך, זאת לא אדע. הקלות הבלתי נסבלת של הקיום אינה נותנת לי מנוח. הרי לא יתכן שהגעתי לעולם הזה רק כדי לחיות מאה שנים של בדידות.. הנוף הכפרי הולך ומתפוגג, התמונה מתבהרת כמו מבעד מסך של ערפל. חדר גדול ופשוט למראה, בגוונים אפורים. טפיפות רגליים פה ושם, לחישות מהוסות, צלצול נייד שמישהו שכח לכבות והמוני ספרים מסודרים על גבי מדפים בלתי נגמרים. אני לוקחת את התיק שלי ויוצאת החוצה. מתחיל לרדת גשם. כן, לסיים עם גרסיה מרקס זה טוב, אני חושבת לעצמי תוך כדי מאבק במטריה הסוררת שלי, ומדלגת לי בין השלוליות בדרך לאוטובוס.