יש לה שתי צמות דקות וארוכות. היא משחקת בארגז החול עם גלי והן רבות על משהו, לא זכור לה על מה. גלי מושכת לה בצמה והיא רצה לספר לגננת, בוכה. ואז היא פתאום בטיול שנתי לגולן בכתה י"א, וגלי כבר לא מושכת לה בצמה האולפניסטית שלה ורק מזרזת אותה להמשיך ללכת במקום לעמוד חצי שעה ולבלוע את הנוף, כמו שהיא אוהבת לעשות. אחר כך רמת הגולן נעלמת והיא מוצאת את עצמה בירושלים, כמעט בת עשרים, יושבת עם אורי בטיילת בארמון הנציב והוא אומר לה שהוא אוהב אותה. ואז נטרקת דלת באמצע הטיילת. ענבל התעוררה בבהלה. היא הסתכלה בשעון, השעה הייתה 8:30. בעלה יצא הרגע לעבודה. היא שכבה מהורהרת מספר דקות, אחר כך קמה והלכה לחדר האמבטיה. בדיוק כששמה משחה על מברשת השיניים שלה, שמעה קול קטן קורא לה. "שניה, חומד שלי, אמא תיכף באה". היא הזדרזה לצאת, אפילו לא העיפה מבט בראי, ונכנסה אל החדר שבסוף המסדרון, חדר שתמיד השרה עליה תחושת שלווה, אפילו עכשיו. הקירות בו היו צבועים בגווני פסטל רכים, ים של בובות וצעצועים מונחים בכל פינה, ובמרכז החדר, בתוך לול עץ גדול - נועה שלה, בפיג'מה סגולה וראש מלא תלתלים. נועה פרשה לקראתה את זרועותיה, וענבל מיהרה להרים אותה ונישקה את הפנים המתוקות שלה. דמעות נקוו בעיניה. מה יש בהן, בנשמות הקטנות האלה, שגורם לך להתמלא עד אינסוף? היא עצמה כל כך השתנתה בשנה וחצי האחרונות, ועדיין זוכרת הכל: השעות ששכבה בחדר הלידה, כואבת ומדממת; הצרחות שבקעו מתוכה, כנהמת חיה פצועה, שכלל לא האמינה שהגיעו ממנה; והרגע המדהים ההוא, שבו נשמע קול חדש שהגיע אל העולם, והקריאה: "מזל טוב, יש לכם בת!". היה לה זמן לשקוע במחשבות, כי זה היה היום החופשי שלה. היא החליטה להשאיר את נועה איתה בבית, גם בגלל שהיא הייתה קצת מצוננת, אבל בעיקר כי התחשק לה לבלות איתה יום שלם, רק שתיהן. היא לקחה אותה לחדר השינה שלה והן התכרבלו ביחד מתחת לפוך. נועה נרדמה שוב במהירות, וענבל התאפקה בכל כוחה לא לחבק אותה. יהודית רביץ שרה ברדיו, וענבל הצטרפה אליה בשקט: "...הבל פיך התמים שקט ורוגע, שום דבר לא מפחיד בך לא נוגע...".היא עצמה עיניים ושקעה גם היא לתוך השינה הברוכה, המשכיחה. כבר היה כמעט צהריים כשהן התעוררו וישבו לאכול. נועה האכילה כמובן גם את הכסא והשולחן, ועוד כמה חפצים חסרי מזל שהיו בסביבתה. אחרי שענבל ניקתה את כל הבלאגן, הן התכוננו לצאת לפארק. היא הלבישה את נועה בבגדים חמים וזרקה על עצמה איזה צעיף מתאים. את שיערה הכהה, העבה והמתולתל, אספה במיומנות לתוך הבארט השחור האהוב עליה. היא הסתכלה על נועה שקיפצה לידה עם אותו שיער בדיוק, וזה שימח אותה. היא התגעגעה לתחושה הזו של תלתלים עפים ברוח. בפארק נועה רדפה אחרי כל החתולים, ובכל פעם שהצליחה להבריח אחד מהם הייתה פורצת בצחוק וקוראת לענבל שתראה. ענבל ישבה על ספסל בקצה הגינה ורעדה מקור למרות השמש שהפציעה. היה לה ספר ביד, משהו של קונדרה נדמה לה, אבל היא לא פתחה אותו. מבטה היה קפוא, מקובע בנקודה דמיונית. עבר זמן מה עד שקול עמום ומגע בכתפיה החזירו אותה אל המציאות. "חמודה, אני קוראת לך כבר כמה פעמים ואת בכלל לא שומעת, הכל בסדר?" ענבל בהתה באשה המבוגרת שהביטה בה בדאגה. היא יכולה להיות סבתא שלי, חשבה. הראש שלה געש מרוב מחשבות, והיא לא הצליחה לחשוב על שום דבר. "כן, אני בסדר גמור. מה רצית?" "הבת שלך נפלה ו..." ענבל לא חיכתה להמשך המשפט, היא קמה ורצה אל מתקני המשחקים. ליד המגלשה עמדה מישהי ולטפה את נועה, שנראתה די רגועה. כאשר ראתה את אמה, פרצה שוב בבכי. ענבל אספה אותה לתוך חיקה. 'אמא', 'כואב', 'דם' - אלו היו המילים היחידות שענבל הצליחה לקלוט ממנה תוך השתנקות אחת לשניה. אף על פי שראתה שהפצע לא מאוד עמוק ומן הסתם יגליד תוך מספר ימים, כל הדרך הביתה ענבל התייסרה בתחושת אשמה עמוקה. מה יש לי חוץ מנועה, שאלה את עצמה, ושפתיה לחשו "כלום". ברגע שנכנסו לדירה צלצל הטלפון. ענבל שמה את נועה על השטיח וענתה לשיחה. זאת הייתה גלי. היה נדמה לענבל שהיא חלמה עליה הלילה, אבל היא לא זכרה על מה. היא התקשרה כדי לברר על איזה מישהו שלמד עם בעלה של ענבל בישיבה התיכונית בכתה ט'. למרות מצב הרוח העגמומי שהשתלט עליה, ענבל לא התאפקה ופלטה צחוק משועשע. גלי נעלבה מיד. "חמודה, אל תעלבי. אני אנסה, אבל מה הסיכוי שהוא זוכר אותו בכלל? וגם אם כן, נראה לך שמגיל 15 ועד עכשיו הוא נשאר אותו דבר?" "אל תעשי לי טובות", הקול של גלי עלה בכמה אוקטבות, "רק תכניסי לעצמך לראש שלא כולן מתחתנות מוקדם כמוך. הכל הלך לך כל כך בקלות, את לא יודעת להעריך..", הקול שלה נסדק באמצע המשפט והיא התחילה לבכות. ענבל לא הבינה מאיפה היא שאבה את הכוחות לשיחת העידוד הזו, אבל אחרי חצי שעה גלי כבר נשמעה יותר אופטימית, והן קבעו להיפגש בשבוע הבא, אולי ביום החופשי שלה. היא סגרה את הטלפון והרגישה שעוד שניה היא קורסת. היא עוד צריכה לקלח עכשיו את נועה. נועה בכתה כשהפצע בא במגע עם המים. ענבל הביאה יוד, שנועה כבר הכירה מהפעם הקודמת שנפלה, וזה לא ממש מצא חן בעיניה. טרם התקבלה על דעתה הקטנה העובדה שלפעמים צריך להכאיב לעצמך כדי להתרפא. "אבל זה כואב לי, לא רוצה", אמרה. "אבל נועה'לה, חייבים לרפא את הפצע, אי אפשר להשאיר אותו ככה פתוח. הנה, תראי את זה". והיא הרימה את החצאית שלה והראתה לנועה כתם סגול מכוער על שוק ימין שלה. "את רואה, מותק, שמתי על זה יוד לפני כמה ימים ועכשיו זה כבר לא כואב לי". נועה השתכנעה, ואחרי שענבל שמה לה גם פלסטר צבעוני, הלכה בשמחה לשחק בחדרה. ענבל נשארה לשבת על שפת האמבטיה, מחזיקה בידיה את המגבת של נועה, שואפת לתוכה את ריח השמפו-לתינוקות שלה. היא הביטה בכתם הסגול-כהה ומשכה את חצאיתה כלפי מעלה. לעיניה נגלו ירכיה החבולות, מכוסות חבורות ופצעים. היא נגעה באחד טרי, מאתמול. זה כאב נורא. נועה קראה לה לבוא לראות משהו. היא נכנסה לחדר שלה וראתה שהיא שמה לבובה האהובה עליה פלסטר, בדיוק איפה שיש לה. "לשים לך גם, אמא?", צחקה אליה. ענבל חייכה בחזרה ולבה יצא אליה. יותר מדי רגשות היו עצורים בפנים. היא הרימה את נועה בזרועותיה וחיבקה אותה חזק חזק. נועה התמסרה לחיבוק הארוך בהנאה גלויה, ופתאום הרגישה שינוי חד. היא נשאה את עיניה המופתעות אל אמה - המבט היה קפוא, הגוף נדרך בבת אחת, הנשימה כמעט ונעצרה. מכיוון הסלון נשמעו צליל מפתחות ודלת נפתחת וצעדים.