"וְאַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל הַצִּפִּיָּה הַנּוֹאָלָה הַזֹּאת לַגֶּשֶׁם"
(נתן יונתן)
גשמי חשון של השנים האחרונות בדרך כלל הפתיעו אותי. יתכן שהפתיחה
הזו נשמעת מעט סנטימנטלית, אבל כך זה באמת היה. הטיפות הראשונות היו
תופסות אותי שבויה עדיין בין תקיעות שופר, שרשראות צבעוניות וערבות
חבוטות. הייתי נושמת את האוויר המתחלף, ויודעת שהחורף שלי שב.
הציפיה הזו לַגשם לא הייתה בי מאז ומעולם. אמא אומרת שבתור ילדה קטנה
לא אהבתי את החורף. אולי בגלל ההתכסות הזו בכל כך הרבה שכבות. הרי
אז עוד הייתי נטולת עכבות ופחדים, ולא הצטרכתי לכל העטיפות האלה
שיסתירו אותי מעיני עוברים ושבים.
השנה אני סופרת את השעות עד בוא היורה. קיץ קשה עבר עלי.
אני חושבת על הגשם שירד ארבע שנים, אחד עשר חודשים ושני ימים
במַקוֹנדוֹ האגדית של גבריאל גרסיה מארקס - חובט באדמה החשופה, עוקר
את יבוליה, משבש לחלוטין את חיי האנשים שלא ידעו איך להתמודד עם
השיטפון.
פעם גם אני לא ידעתי. עשיתי לי תיבה קטנה ובאתי אליה לבדי, אחת, רטובה
ומפוחדת.
ולא יצאתי ממנה עד אשר קַלו המים.
עכשיו אני כבר יודעת - לא יהיה שוב מבול, אבל אני מרגישה את הגשם
מתקרב. עוד מעט הוא יגיע, ואני אצא לקראתו בזרועות פתוחות ואלחש לו
טוב שבאת. חיכיתי לך כל כך.
תגובות