ב"ה סליחות זו הייתה כבר תחילתו של הסתיו. העלים שהחלו לנשור, החצב הלבן שפרץ מן הקרקע וענן לבן אחד- כולם לחשו את הבשורה ליצירה. וגם אני, ביניהם, עומדת ונושמת שמיים, והנשמה שלי צועקת בי שהנה בא הסתיו, ולמה, למה אין בי כוח לראות את האור הגדול בתוך העננים כמו פעם. אני יודעת שהיכולת כבר נמצאת בתוכי. אני זוכרת. פעם בכיתי כשהגשם בא כמו שביקשתי, והרטיב אותי מרגל ועד ראש, והשמיים היו מעלי פעם ויכולתי ממש לצחוק אליהם- כמו אל אבא. אבל זה נעלם. אולי קוראים לזה להתבגר. אולי לשכוח. אבל הזכרון של מה שזה היה נשאר, וזה הכי כואב, לדעת מה אבד לך, ולא לזכור איך למצוא אותו שוב. זה ריק, וקר. המעיל הישן שלי תלוי על וו מאחורי הדלת. כמוני, גם הוא תלוי על בלימה, מתנדנד בין חיים לשכחה, ורק הגשם יוכל להושיע אותנו. תחילת הסתיו. זה אומר סליחות, ויום הכיפורים. זה אומר שעוד מעט אני אכאב את כל מה שהייתי השנה, ואת מה ששכחתי להיות. זה אומר שכשהסתיו יגיע, אולי אני אוכל לבכות שוב. לבכות אל השמיים. אבל בינתיים אין גשם. אפילו העננים לא מנסים להתחזות לענני סערה. אז אני הולכת בין העשבים ומקשיבה לרוח. היא מספרת לי שערב יום הכיפורים היום, לוחשת לי לחזור, לבכות, לדעת. זה לא מנחם לשמוע את הרוח מתפללת. גם אני הייתי פעם תפילה. ידעתי כל מה שהיה לדעת על מילים ודמעות, ושכחתי. מחר זה יום הכיפורים. אני רוצה להיזכר. אולי בחושך אני אצליח לגעת, עד לפעם הבאה.