היום מלאה שנה ליום בו עשתה לעצמה חורים בגוף. כחודשיים לפני כן היא ישבה בקליניקה של הרופא שהסביר לה בדיוק היכן וכיצד יחורר אותה והיא דמיינה בעיני רוחה כמה יפה היא תהיה. היו לה כבר חורים בגוף. מסיבות הכרחיות יותר. חורים שאם זה היה תלוי בה - הייתה מוותרת עליהם בשמחה. אבל את החורים האלה היא רצתה. אתם בטח מבינים שלא הייתה הרבה תמיכה מסביב לרעיון הזה. אחרי הכל גם אתם לא הייתם מעודדים חבר טוב או בן משפחה לעשות "מינִי חאראקירים" בבטן שלו. אבל היא התעקשה ודבקה בטענה העיקרית: זה הגוף שלה ומותר לה לעשות בו מה שהיא רוצה. אחותה הצעירה והיפה-גם-בלי-חורים ליוותה אותה לבית החולים ולאחר מספר שעות המתנה היא הוכנסה לניתוח שלמרות שאמרו לה שהוא קליל ובלתי מסוכן, היא מילמלה לעצמה, מלבד מילות תפילה גם כמה מילות פרידה מהעולם. ממש לפני שהרדימו אותה עוד הכריחה את הרופא להבטיח לה שהוא ישמע מוסיקה נורמלית כשהוא ישקוד על מלאכת החירור. הוא הבטיח לה שבטח שהוא יקשיב רק למוסיקה נורמ--- ואז היא התעוררה. קצת כאובה, קצת בודדה וקצת הרבה יותר מחוררת. אחות בית החולים הנחמדה הביאה לה אופטגלין נוזלי להקלה על הכאבים והיא לגמה את התערובת המרה כלענה. זה לא הכי עזר. עכשיו גם היה לה מר בפה וגם כואב בבטן המחוררת. כשאף אחד לא הסתכל היא הרימה את החלוק שהונח עליה ברפיון וראתה את כל התפרים וההידוקים והצלקות שלא היו שם קודם. אבל היא זכרה שכל זה שווה את המטרה. אלה חורים שאמורים להפוך אותה לאדם יפה. ככה סוכם עם הרופא. למעשה היא כבר החלה לחוש מעט שונה. התחושה הזו שיוותה לפניה החיוורות, עת הציצה בראי המקלחת, פנים של מלכת יופי, למרות שאם תשאל אנשים שהכירו אותה- היא דווקא נראתה רע יותר מבדרך כלל. אבל זה לא היה משנה לה שכן היא חשה בשינוי והתעקשה שהוא קיים. היה לה קשה להרדם. בטלויזיה שידרו משחק כדורסל זר בין קבוצה בכחול לקבוצה באדום. לראשונה בחייה הייתה בעד האדומים. "נו, זו הוכחה ניצחת לשינוי" אמרה לעצמה. לאחר לילה קצת קשה וקצת בודד היא קמה בבוקר, החליפה בגדים וחברה טובה שלה הביאה לה פרחים ובאה להוציא אותה משם. והיום מלאה שנה ליום בו החליטה לחורר את עצמה. יש אומרים שהיא נראית שונה ממש. יש שחושבים שהיא אפילו יפה. אבל בתוך הלבד התדיר שלה, כשאף אחד לא רואה, היא מתפשטת ורואה את הצלקות ויודעת יודעת ששום דבר לא השתנה.