"חשבתי ששיחה משעממת יכולה להרוג". בשניה הראשונה נבהלה לשמוע את הקול הזר מדבר מאחוריה כשהלכה לאיטה בסמטאות החשוכות. אחר כך היא הרגישה בית. שעתיים קודם לכן, בבית הקפה ההמוני, על שייק פירות עם השילוב היחודי שלה: מנגו- בננה- מלון, ניסתה בכל כוחה לאפק את פיהוקיה החוזרים ונשנים בתדירות מדאיגה. מולה ישב הבחור הכי משעמם עלי אדמות, שבנוסף לטון הדיבור המעצבן והישנוני שלו, לא טרח לגוון את השיחה והתמקד בנושא המשעמם מכל: הוא. "נו" חשבה לעצמה "אז מה שיותר נורא מבחור משעמם וחד גוני, זה בחור משעמם וחד גוני שמדבר על עצמו". היא לא ניסתה לעצור את פרץ המגלומניה של היושב מולה. לא הפריע לה שהוא מרוכז בעצמו. היא סיפקה את משאלתו היחידה לדייט מוצלח, והנהנה בחיוך מתקתק בתגובה לכל אמירה שלו. מפיהוקיה קורעי הלסתות הוא משום מה הצליח להתעלם. כדי שראשה לא יצנח לשולחן החלה משעשעת עצמה בכל מיני משחקים שהמציאה בדיוק למצבים מהסוג הזה. למשל, לספור כמה פעמים הוא אומר את המילה "אני" (246 פעמים בשלושת רבעי השעה החולפת). למשל, לבחון הלכה למעשה את תיאוריית שפת הגוף שלמדה באוניברסיטה, או לעקוב אחרי המלצרית החמודה שהעניקה לה מבטים מלאי הבנה וחמלה ולראות איך היא מתנהלת בין שאר יושבי המקום הקולניים... מבטה שוטט ברפרוף על שולחנות בית הקפה, מנסה להתמקד באטרקציות מרנינות יותר מזו שמולה או לחילופין לחזות בקטסטרופות נוראיות שיביאוה להתנחם על כי מצבה אינו מן הגרועים, אחרי הכל. בשולחן הקרוב אליה ישב זוג קשישים אדיב ומקסים. היא ראתה איך הזקן, בג'נטלמניות שרואים רק בקולנוע, נטל את מעילה של זוגתו והסיט את כסאה על מנת שתשב. במבטים שהעניקה להם מידי פעם שמה לב שהם אוחזים ידיים, מדברים בשקט ועיניהם נוצצות. היא נסתה לדמיין לעצמה את הלהגן שמולה בעוד חמישים שנה והתמונה לא מצאה חן בעיניה. "אוי ויי" מלמלה בשקט. "נגה? אמרת משהו?" "אני? לא לא... סתם. כלום. שום דבר. תמשיך". הוא המשיך, זחוח מאושר בסדרה חדשה של משפטים עם מילות המפתח "אנוכי" ו"אני". נגה לגמה מהכוס בעזרת הקשית והמשיכה להתבונן באנשים סביבה. בפינה הקרובה אליהם הסתתר מישהו מאחורי ג'יין אוסטין. כלומר, ג'יין אוסטין נחה על משכבה בשלום. הוא הסתתר מאחורי ספרה "גאוה ומשפט קדום" והעובדה הזאת הפכה להיות אטרקציה בידורית מעניינת לא רק ביחס לטרחן המשמים שמולה. 'בחור שקורא ג'יין אוסטין ולא בסתר...' הרהרה 'או שהוא נשי, או שהוא יורם או שהוא תולעת ספרים עם מראה מתבקש, או שהוא חייזר'. המלצרית, שני, לפי התג על דש חולצתה, ניגשה אליו עם שייק שנראה זהה לשלה בצבע ובמרקם והוא הרים את ראשו מהספר ומה שהיא ראתה בתוי פניו לא התאים לאף אחת מההשערות הנ"ל. אגב חיוך מוקיר תודה למלצרית, קירב אליו את הכוס ולגם מעזרת הקשית, כשמבט עיניו נודד אל חלל המסעדה. הוא פגש בעיניה. חייך שנית והרים את הכוס שלו לאות "לחיים". היא הסיטה את עיניה במהירות לעבר בן שיחה, או יותר נכון, הנרקסיסט המייגע, והנהנה בעניין מעושה. שניות ספורות לאחר מכן חזרה להתבונן מזוית העין ברומנטיקן המחייך. הוא שב לקרוא בספר שכעת היה מונח לפניו. מידי פעם הרים ראשו על מנת ללגום מהמשקה והביט בחוסר ריכוז בנעשה סביבו עד שהגיע אליה. היא שוב ניסתה להתחבא מהחיוך שלו ולדגמן התעמקות בלהגיו של בן זוגה לדייט אך למעשה תרה אחר דרכים סמויות לבלוש אחר חובב האוסטינית . זה לא היה פשוט כל כך. בכל פעם שניסתה להסתכל כאילו באקראי, נתקלה במבטו שבחן, משועשע, אותה ואת הסיטואציה בה היא נמצאת. צלצלול טלפון קטע את קרבות העיניים שלהם. הוא דיבר מספר שניות במכשיר, השאיר תשלום על השולחן ויצא את המקום תוך פיזור חיוכים מנומסים ותודות למלצרית ו... נדמה היה לה שגם אליה. מכאן- המצב היה עגום. המונולוג הבלתי פוסק שנשא הפארטנר לפגישה הפך משעמם ומרוח יותר מטורניר הדומינו העולמי. היא התחילה להביט בשעונה שוב ושוב בתקווה שיבין את הרמז. כעבור עשרים דקות נוספות הסיטואציה הפכה להיות בלתי נסבלת והיא רמזה לו בעדינות שמצפה לה לילה ארוך עמוס מחוייבויות קודמות ושזה בסדר, הוא לא צריך לטרוח, היא יכולה להסתדר לבד בהגעה הביתה. נקישות נעליה על רצפת האבן של הסימטאות הידהדו באזניה ולקולם הרהרה בקורות אותה הערב. היא לא שמה לב שצעדים נוספים, נמהרים יותר ענו לצעדיה עד ששמעה לפתע את הקול הזר ההוא, מאחוריה: "חשבתי ששיחה משעממת יכולה להרוג". היא הפנתה את ראשה במהירות וחייכה חיוך רחב. "נראית לי כל כך אומללה ומיוגעת, שהייתי חייב לחזור ולערוך לך חויה מתקנת" חייך בחזרה. "אני חושבת שגבר שקורא ג'יין אוסטין בהחלט יכול לרתק אותי בכל קנה מידה". "אז...? שנחזור לשם ונסדר לעצמנו סיום יותר מעניין לערב הזה?" "לחזור דווקא לשם?" "כן, הם היחידים עם השילוב מנגו-בננה-מלון בשייקים. לא מוותר על זה".