מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
שיש קטע ממש טוב בגרי"ד, איזו שהיא פסקה, שאומרת למה אדם מרגיש רע כשמישהו נפטר לו... (בעיקרון זה 'חוסר ידיעה' ו'הרגשת בדידות' בערך צריך לעיין שם..)
זה ב'אדם וביתו' (אלא מה..)
מבחינה אנושית באמת אי אפשר להסביר מוות... ולא רק מוות פתאומי -בכלל.. 'למה לעזז...'?
אבל זה העניין שלנו באמת, עמ"י, להתעלות מעל המצב האנושי הרדוד, מההסתכלות הזו, להרים את המבט ולראות את התשובה האמיתית לאבל-
"המקום ינחם אתכם..." (סליחה על האשכנזיות, המשפט הספרדי פחות חזק...)
המקום.
לא אני, לא אתה, לא אף אחד אנושי.
רק הוא, הטרנסצנדנטלי, העל מותי, האין סופי, יכול להסביר דבר שכזה ולנחם.
רק מהמבט הזה שלו, האלוקי, רק משם אפשר להבין שאין דבר כזה 'סתם'. אין דבר כזה 'תרם עט'. העט עד שתרמה את עצמה כתבה הרבה הרבה ועשתה המון. אדם לא נלקח חזרה לפני שעשה את שליחותו...
[ועיינו בפירוש הרב זצ"ל ל'אלוקי עד שלא נוצרתי" (או ביצירה אחת שלי איפה שהוא...)]
היצירה הזו היא שלימה. ישנה פה קריאה ומסר -דווקא עם התאריך...
החלק הראשון מביא תמיהה קשה וזעקה... 'איך זה יכול להיות???' אדם שעדיין לא קצר, נקצר בדמי חייו... בלא עוול בכפו...
והתאריך הזה הוא בעצם התשובה...
"יוה"ז לחללי מערכות ישראל"... איזה חללי? מערכות של מי?? של ישראל.
לכולם היתה שם מטרה אחת נעלה ונשגבת - ישראל.
ההקצרות שלהם היתה הדבר הנעלה ביותר שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה. 'למות על קידוש ה''. למות בשביל עם ישראל.
אף אחד שם לא מת סתם. לא משנה כמה כתבות יעשו על מה שקרה בין האלופים בסיני.
אף אחד לא הלך סתם, אף אחד לא בא לשם אפילו להציל את 'העולם כולו' ואף לא אולי את 'כל העם'... כל אחד נלחם שם על ה'שלושה אנשים' שלו שהוא מכיר.. משפחתו.. חבריו... לא משו ארתילעי ועליון - משו אישי שעושה את כל ההבדל... ומתוך ההקרבה הקטנה הזו ל'סה"כשלושה אנשים" הם הקריבו הכל בשביל הגדול מהכל. ישראל ואלוקיו.
מתוך הכח של זה, מתוך האמת הגדולה של זה שהם לא היו סתם - כך נבין על המציאות כולה.. אין סתם.
זה המסר החזק מזה... כשאלה ותשובה... כזעקה קשה ותגובת 'שים לב איזה יום היום!'
חזק.
[ליצירה]
והרי תגובתי
איפכא יקירי,
א. יפה לך שאתה מגיב לי.
ב. נפגעי פעולות האיבה הינם חללי מערכות ישראל. כן כן אנו נמצאים במערכה יומיומית.
תמצית החיים במדינתנו.
סוערה.
[ליצירה]
לפחות לדעתי
מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
[ליצירה]
שלום איש של פרחים :)
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
[ליצירה]
למשפטים כאלו
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
[ליצירה]
אסתר צודקת
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
[ליצירה]
לא מסכימה -
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
[ליצירה]
אני חושבת
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
[ליצירה]
היי מטר :)
קודם כל- ברוכה הבאה.
שנית, זה לאו דווקא העניין של "המכנסיים האדומות". קשה למצוא בחורים דתיים שימצאו את עיסוקם בתחום המתואר בסיפור (אמנות).
אבל יש כמה כאלה, עם אומץ לתת דרור ליצרים כגון אלה- ועם זאת לשמור עד כמה שניתן על אמות המידה ההלכתיות והדתיות.
אל תתייאשי. בהחלט יש כמה כאלה.
מכירה כמה אישית.
[ליצירה]
:) חייכתי.
ולקנגורו בת קוראים קנגורה. או קנגורורה. איך שתרצה.
ולעניין היצירה- מה זה משנה אם היא לא גורו או כן גורו- העיקר שזו חיה סימפאטית להפליא.
[ליצירה]
פארודיה בחיי...
מנסה להשתמש בביטויים גבוהים נטולי משמעות ו/או מנותקים ממשמעות...
ת'כלס- אתה כל הזמן מנסה לומר שיש לך עברית עשירה, יפה ומקראית.
כמי שמבין את לשון חזל מהי פישלת.
צר לי אבל אסקופה (השטיח הקטן הזה בכניסה לבית) היא בד"כ נרמסת/ נדרסת.
[ליצירה]
קריאת "אמאל'ה" נתמלטה מפי
מכירה. היטב היטב מכירה.
רק שאף פעם לא הייתי מצליחה להסביר...
מצויין.
[ליצירה]
[ליצירה]
וואו
כתיבה נהדרת. ומוכר כל כך.
"מאותגרת חיצונית". מכירה את המושג מקרוב עד כי נדמה שהמצאתי אותו.
אבל כולם זכאים. כולם מקבלים.
ככה אני מאמינה ומקווה. יותר מזה אי אפשר לעשות.
התאהבתי בך, ילדונת:)
[ליצירה]
שלוםלום
ו- וולקאם לקליקת "צורה"...
=)
ולגבי השיר עצמו: הוא יפה, אופטימי ושמח
אבל הייתי מוותרת על סימני הקריאה בסוף הבתים.
שוב, ברוכים הבאים,
סוערה.
[ליצירה]
אויש ילדוניש...
בלי להכנס להתחבטויות האישיות שלך-
אני חושבת שהיטבת לתאר את הפשטות שבהמשכות לעצבות.
כתוב מצויין.
אם ארצה להבין מה זה "נח לו לאדם למשוך עצמו למרה שחורה"- אקרא פה שוב.
ועל זה נאמר, הכל נשאר במשפחה (התכוונתי לכישרון, לא להרים גבות)
סו.
תגובות