מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
שיש קטע ממש טוב בגרי"ד, איזו שהיא פסקה, שאומרת למה אדם מרגיש רע כשמישהו נפטר לו... (בעיקרון זה 'חוסר ידיעה' ו'הרגשת בדידות' בערך צריך לעיין שם..)
זה ב'אדם וביתו' (אלא מה..)
מבחינה אנושית באמת אי אפשר להסביר מוות... ולא רק מוות פתאומי -בכלל.. 'למה לעזז...'?
אבל זה העניין שלנו באמת, עמ"י, להתעלות מעל המצב האנושי הרדוד, מההסתכלות הזו, להרים את המבט ולראות את התשובה האמיתית לאבל-
"המקום ינחם אתכם..." (סליחה על האשכנזיות, המשפט הספרדי פחות חזק...)
המקום.
לא אני, לא אתה, לא אף אחד אנושי.
רק הוא, הטרנסצנדנטלי, העל מותי, האין סופי, יכול להסביר דבר שכזה ולנחם.
רק מהמבט הזה שלו, האלוקי, רק משם אפשר להבין שאין דבר כזה 'סתם'. אין דבר כזה 'תרם עט'. העט עד שתרמה את עצמה כתבה הרבה הרבה ועשתה המון. אדם לא נלקח חזרה לפני שעשה את שליחותו...
[ועיינו בפירוש הרב זצ"ל ל'אלוקי עד שלא נוצרתי" (או ביצירה אחת שלי איפה שהוא...)]
היצירה הזו היא שלימה. ישנה פה קריאה ומסר -דווקא עם התאריך...
החלק הראשון מביא תמיהה קשה וזעקה... 'איך זה יכול להיות???' אדם שעדיין לא קצר, נקצר בדמי חייו... בלא עוול בכפו...
והתאריך הזה הוא בעצם התשובה...
"יוה"ז לחללי מערכות ישראל"... איזה חללי? מערכות של מי?? של ישראל.
לכולם היתה שם מטרה אחת נעלה ונשגבת - ישראל.
ההקצרות שלהם היתה הדבר הנעלה ביותר שאדם יכול לזכות לו בעולם הזה. 'למות על קידוש ה''. למות בשביל עם ישראל.
אף אחד שם לא מת סתם. לא משנה כמה כתבות יעשו על מה שקרה בין האלופים בסיני.
אף אחד לא הלך סתם, אף אחד לא בא לשם אפילו להציל את 'העולם כולו' ואף לא אולי את 'כל העם'... כל אחד נלחם שם על ה'שלושה אנשים' שלו שהוא מכיר.. משפחתו.. חבריו... לא משו ארתילעי ועליון - משו אישי שעושה את כל ההבדל... ומתוך ההקרבה הקטנה הזו ל'סה"כשלושה אנשים" הם הקריבו הכל בשביל הגדול מהכל. ישראל ואלוקיו.
מתוך הכח של זה, מתוך האמת הגדולה של זה שהם לא היו סתם - כך נבין על המציאות כולה.. אין סתם.
זה המסר החזק מזה... כשאלה ותשובה... כזעקה קשה ותגובת 'שים לב איזה יום היום!'
חזק.
[ליצירה]
והרי תגובתי
איפכא יקירי,
א. יפה לך שאתה מגיב לי.
ב. נפגעי פעולות האיבה הינם חללי מערכות ישראל. כן כן אנו נמצאים במערכה יומיומית.
תמצית החיים במדינתנו.
סוערה.
[ליצירה]
לפחות לדעתי
מערכות ישראל זה כולל נפגעי טרור.
לא יודעת, אבל הטרור הזה, זה לא מלחמה?
אם אומרים יום הזכרון לחללי צה"ל צריך להגיד גם לנפגעי פעולות האיבה, אם לא אני לא בטוחה שזה נצרך.
[ליצירה]
שלום איש של פרחים :)
איפה שהוא חשבתי שתהיה זו בעיטה הגונה לצדק האלוקי (ויש גבול למה שאני יכולה לעשות) כשיש מישהו שגם יזרע בדמעה וגם לא יקצור.
נכון שמציאות כזאת קיימת.
אבל יש גם אנשים ששמחים בעמלם ובמעשה קיומם עלי אדמות... ולצערי לא זוכים.
וברור שבמושגים של עולמות עליונים וחיי הנצח- הנקצר כאן- יפרח ויגדל שם.
לא יודעת... תהיה.
לגבי הקונטקסט: התאריך צויין ללא כל קשר. זה הזמן בו הדברים נכתבו. בעצם.. ברור שהיה לזה קשר- אבל בפורים לקרוא את הנ"ל- מעורר פחות לענ"ד.
למרות שלצערי במציאות שלנו- הוא רלוונטי כמעט כל יום.
ברוך הבא!
סוערה (איך ידעת שהיא מורה?)
[ליצירה]
למשפטים כאלו
לא צריך להוסיף את הקונטקסט, הם ברורים ונוגים גם בפני עצמם.
הזורעים "ברינה" דווקא?
ציפיתי דווקא לאכזבה אצל הזורע בדמעה, שעמלו עמל שווא.
המורה, אפשר הסבר?
[ליצירה]
אסתר צודקת
עכשיו חזרתי מבית אבל שנפטר מהמחלה הידועה בגיל 63.
גם שם שמעתי רטינות: איפה הקב"ה? הנפטר בנה בית כנסת בשבילו וזו התמורה שקיבל??
ואני אומר: מודה אני לפניך ד' שנתת לו 63 שנות חיים ויצירה ועשייה לכבודך. ב"ה.
וגם אם היה חי רק 16 שנה כמו בנו ז"ל שאיבד ממחלת לב, גם אז: מודה אני לפניך שנתת לו 16 שנות יצירה.
וגם שנה, וגם חודש, וגם יום.
[ליצירה]
לא מסכימה -
אין מי שנקצר לפני שהגיע זמנו. פשוט אין. הרי זה לא מקרה או טעות בזמנים - אם זה קרה עכשיו, זה צריך היה לקרות.
ובקשר לחלק הראשון - אני עדיין לא משוכנעת במה שאני אומרת, אבל אני חושבת שבכל שלב בזריעה יש כבר חלק מן הקציר, ואמרת נכון - "הזורעים ברינה". אפשר להנות מהפירות גם תוך כדי התהליך ושום דבר לא הולך לאיבוד.
מצטערת, זה פשוט צרם לי.
[ליצירה]
אני חושבת
שאסור להתעלם מהזמן בו הדברים נכתבו.
ובדיוק כעת אני שומעת על חשש לגידול במח של פעוט קרוב משפחה...
אין ספק שהקב"ה מקציב חייו של אדם כפי שראוי שיקצבו.
אבל דבר לא ישנה את העובדה שאנו, בני האדם כן מתפללים על חולה בתקווה שישתנה רע הגזירה.
בעיניים שלנו- התחושה של גדיעה, ביחוד כתוצאה ממלחמה- נראית כקטיעת רצף חיים שאך החל ולא הגיע למיצוי.
שוב- בעיניים שלנו.
מקווה שעכשיו זה מובן יותר.
[ליצירה]
וזו הייתה דעתך האישית
כי בסופו של דבר אדם אחר שיש לו שכל ישר- בחר לשים אותה כאן.
וד"ל ודוק ואכמ"ל.
אגב, היה ברור לי שהתעללתי בתרגיל הלשוני של ממזי. סתם כי התחשק לי . ואת טענותי הלגיטימיות בויכוח העלתי ברישא של הדיון- ברשותך.
אגב, היה פה מישהו שלא אהב תגובה של מישהו אחר בגלל ביטויים המציינים קבאס...
סליחה, ידידי היקר, אבל למה שם כעסת ופה הרשית לעצמך?
המילה ההיא הוציאה אותי מדעתי וגם אותך מגזרת התגובות הלגיטימיות.
בברכת טול קורה מבין עיניך וקיסם מבין שניך.
[ליצירה]
אבל,
חגיגה, זה בדיוק הרעיון!
זה לא ממש סיפור עכשיו, זה מעין "תסריט" כך שמה שהגיבור אומר זה לא 'הערות' אלא הוא ממש מדבר.
וצריך לקרוא את חלקים א-ב (בעיקר את התגובות) בשביל להבין מה הלך פה.
=)
סוערה.
[ליצירה]
מסכימה עם צוף
יפה למדי (אבל בבקשה תסביר את הכותרת... או שאולי זה בגלל שבתכנית המיתולוגית ההיא הייתה בובה בשם אינשם ולשיר שלך לא רצית לקרוא "אינשם" אז קראת לו ככה...?- נו, יש לי יותר מידי זמן מיותר לאחרונה..)
וולקאם- ואכן אהבתי.
סו.
[ליצירה]
*
ממה שהבנתי, המילון לא אמר שהשיר צריך להיות מחורז. הוא אמר שיש לו בעיה עם החריזה שכבר נבחרה (כי ברור שנעשה כאן נסיון לחרוז ולא לחמוק מחריזה).
בעיני זה היה נחמד- אבל מעט חסר ליטוש.
[ליצירה]
נגתי- מקווה שיסלח לי
גברת צחית, עלית לי על העצבים לגמרי.
את, עם כל הניקים השונים שלך, עם הויכוחים האידיוטיים שלך עם עצמך ועם ההערות הפסאודו-אינטלקטואליות.
מכירה טיפוסים כמוך. אלה שמתחבאים מאחורי המחשב שלהם וכותבים דברים מרושעים או, במקרה הגרוע יותר, שטויות מרושעות.
את שייכת לחבורת כותבי השטויות.
ותפסיקי לחרטש בשכל עם ה"ביקורת הבונה" שלך. הביקורת שלך בונה, אולי, רק את האגו האומלל שלך, שכמו שכבר אמרתי , מקבל חבטות על ימין ועל שמאל בתלת המימד.
איכסה.
את (אתה? אתם?) טיפוס דוחה.
אה, וזה "נותב" ולא "נוטב".
סו, נושאת עיניה למרום ושואלת
עד מתי טימטום?
[ליצירה]
חישוב מהיר מראה
שהיית בן 18 כשכתבת את זה.
איפה הייתי אז?- אה, סטודנטית בשנה א'... ולא היה לי מושג שאפשר לכתוב כל כך יפה.
ובגיל 18 איפה אני הייתי?- בפטפוטים להגניים עם חברות על ההוא וההיא.
ולא הקאתי כי אני מקיאה רק כשאני לא בחברה.
תגובות