בינינו ניצבת
קערת סוכריות.
אנו קוטפים אותן אחת אחת
בחושך.
בכל פעם
כשפותחים עטיפה
מפחדים לגלות בתוכה מפלצת.
או אולי בטעות
אקטוף את היד שלך.
כשנדליק את האור
יהיו הרבה עטיפות מסביב.
[ליצירה]
קודם כל, מזל טוב. בקרוב אצל כולנו :)
ובכן,
קראתי את הסיפור כבר במקורישון, כמובן. אני עוקבת אחרי התחרות, כמו כל שנה.
ולא אהבתי אותו במיוחד שם, ומכאן נובע שגם לא פה.
אני מוכרחה להודות שההתחלה נראתה לי מסקרנת מאוד. ובקטע על האינסוף נמרח לי חיוך מטופש על הפנים, וממש חשבתי בקול רם "איזה יופי!".
אבל, כמו בנרות חנוכה, אנחנו הולכים ומוסיפים - והסיפור שלך פשוט הלך והתמעט מהנקודה הזו...
למה?
אני לא יודעת. אולי כי הוא לא ממוקד. כי הוא לא אומר כלום בעצם. (או שאני סתם לא מבינה אותו?)
ואולי הוא אומר, אבל המסר שלו לא באמת מספיק ברור. לא יודעת.
אה, ועוד משהו -
הקטע עם "יומנה של-" עשה לי תחושה חזקה שמנסים לעשות עלי מניפולציה רגשית, ובחוסר הצלחה.
ואולי... אולי אני סתם קנאית, כי כבר כמה שנים שאני חולמת לשלוח סיפור לתחרות, ופשוט לא יוצא ממני שום דבר...
(קנאת סופרים, הא?)
אז בכלל אל תקשיב לי :)
[ליצירה]
טוב, אז ככה:
אלול - אף פעם לא אמרתי שאנשים צריכים לחשוף את עצמם לגמרי. אני חושבת שההפך הוא הנכון. ואני חושבת גם שאנשים שמכירים אותי יוכלו להעיד עלי שאני גם מיישמת את זה:] הבעיה שלי היא לא עם זה שאנשים לא מדברים, אלא שהם מדברים סתם. שהם מדברים רק את החוץ שלהם, כדי למלא את הרווחים שבין השתיקות. ואז הם כבר שוכחים איך להגיד את מה שבאמת אמיתי.
איש אחד - אתה צודק. אף אחד לא מתכוון לשקר. אבל אף אחד גם לא מנסה להגיד את האמת, וזה כמעט כמו שקר...
ועופים - אני אופטימית:] אבל צריך לכתוב כדי להוציא את מה שמציק - ואז נשאר רק הטוב בפנים... ואתה לא יודע איך צחקתי...
תגובות