בין השמשות שבין קודש לקודש על התפר הדק שבין כניסת שבת המלכה ומוצאי יום הרת עולם היום בו נברא האדם ובו מתה אמי. לא בסערה השמיימה בקול דממה דקה בשקט בשקט בגרביים כמו לא להפריע שלווה מתה אמי. אך השקט היה צועק והשקט היה זועק וקרוע ואין מרפא. - - הרי שעה יפה כל כך שעה שיום נושק ללילה והחושך לאור וזעקה לשקט ובתוך כל זה הנשמה לגוף נושקת לפרידה והכל מתכסה ערפילים, מטשטש את השמורות לא לראות עכשיו לא להאמין מיד לשקוע - - - ואין מרפא. - - - - - - - - - - - - כמו פלטי בן ליש, הולך ובוכה הלכנו אחריה בבכייה כמו אלישע המצעק לחשתי: אמי אמי ולא ראיתיה עוד