לי זה מזכיר תינוק שעושה משו רע ואתה רוצה לכעוס עליו , ואז הוא תוקע לך כזה חיוך שאתה מתמוסס..
אבל זה לא ככה , כמו שג'ון אומר , אנחנו גורמים לעצמינו את הדברים שיהיו קשים , זה לא הוא. הוא לא עושה לנו דווקא, הוא לא עושה לנו חיים קשים , מקסימום הוא עושה לנו חיים עם ניסיונות - כדי שאח"כ יהיה לנוטוב יותר..
חיים טובים באמת! :)
[ליצירה]
תגובה
הזכרת לי את כל הפעמים שאת כועסת על אדם שיקר לך ואהוב עליך, ואז הוא בא ולפעמים לא צריך אף לבקש סליחה ופתאום את כבר לא יכולה לכעוס...
כתוב יפה.
[ליצירה]
לי זה מזכיר תינוק שעושה משו רע ואתה רוצה לכעוס עליו , ואז הוא תוקע לך כזה חיוך שאתה מתמוסס..
אבל זה לא ככה , כמו שג'ון אומר , אנחנו גורמים לעצמינו את הדברים שיהיו קשים , זה לא הוא. הוא לא עושה לנו דווקא, הוא לא עושה לנו חיים קשים , מקסימום הוא עושה לנו חיים עם ניסיונות - כדי שאח"כ יהיה לנוטוב יותר..
חיים טובים באמת! :)
[ליצירה]
.
הייתי חייבת להוסיף שזה מצטרף לי עם זלדה:
ואיקץ והנה הבית מואר
ואין איש אתי בבית
ועצב כזה
וצער.
והלא שמחת השמש דבר יום ביומו
והלא הר
והלא אש.
הוי
היופי נתקע כמו סכין בלב.
[ליצירה]
משהו בין גוטמן לשאגאל, ממש ציוריות צרופה..
אהבתי את הדיוק של "השקמים מבקעות מדרכותינו" - איך העבר עכשיו מכוסה במדרכות ההווה, וצץ מתוכו כדי להזכיר את עצמו.ולא סתם צץ - מבקע; אנחנו מנסים להסתיר, לכסות, והוא עולה ופוצע מתחת לפני השטח.
תגובות