איך היא מחברת את שתי הנקודות האלה, שציירתי למענה. אתם מבינים, היא כל כך מוכשרת, והיא עושה את זה ככה, יפה, רק שהיא לא יודעת לצייר את הנקודות. הרבה חודשים, מה חודשים? שנים! היא הייתה תקועה, למעשה. היא לא תמיד הרגישה ככה אבל במבט לאחור, מבט מבחוץ, גם היא מסוגלת לתאר את המצב בקלות כחסימה אחת גדולה ומתמשכת. לא כל אחד קיבל את כל הכשרונות, ובמקום כשרון היא קיבלה אותי, אחד שיודע לצייר לה את שתי הנקודות, למעלה ולמטה. היא רוכנת על הדף, בוחנת את המרחקים, רואה בתווך בין הנקודות דברים שאני לא שמתי שם, ככל הידוע לי. מוצאת ביניהן קשרים מרוחקים אך ממשיים. היא מזדקפת ולוקחת לעצמה סרגל, ממה שלא היה סרגל עד שנגעה בו, ושוב גוהרת על הדף. שתי משיכות, בסך הכל, אחת עיקרית ואחת מיישרת, מתקנת. וזהו. קמה מעל הדף, מרוצה מעצמה, מביטה בי ב"ראית? יודעת שלא הכל אתה יכול לראות, אבל די לך במה שראית?" די לי והותר. שנינו יודעים לנשום עכשיו לרווחה, איך התחמקנו מכל מה שהיה יכול למעט רגע שכזה, קשה להאמין שהתחמקנו, אבל אין סיבה להיות מוטרד מזה עכשיו. "תספר לי", היא טיפה מאיימת, "מה היה כשחיברתי את הנקודות?", אני לא פוחד. "לא היה שם כלום", אני עונה לה בחיוך הכי חכם שלי, משמיט אותי, ואת הפחד, "רק כשהכנסת אל המשיכה ההיא את כל הצער, ומי יודע כמה זמן שלא היה לך קו, תמהתי מעט, איך קו כל כך קצר", ולא ידעתי לסיים, אך היא הייתה מרוצה מאד. שדון קטן דוחף אותי ברגעים כאלה, הוא שונא בלונים, ומוכרח לדחוף סיכות לכל מה שזז, משהו כפייתי קצת. גם שדונים יכולים להיות מתודלקים על חששות. "אם נשתוק מעכשיו לנצח", התחלתי, "אז לא נטעה. יש לך מושג", (ספקנות זה התחום שלי, התחלתי להתלהב), "כמה קשה להמשיך דבר כזה עוד רגע אחד? את יודעת כמה אנרגיה אני מוציא עכשיו ואין לי שום מושג מאיפה? את באמת חושבת שתמיד אני אבין הכל? אז יש לי חדשות בשבילך, גברת. טיפוס כמוני נוהג לשבת רוב הזמן על כיסאות מרופדים ולא לדעת כלום. אני צומח פנימה בקביעות, ולא גדל. מעולם לא הקפדתי על ביצוע נכון של משימה, מעולם לא זכרתי יותר משתי דקות צורך של מישהו אחר זולתי, ואני לא מקנא בזה שיהיה תלוי בי שאני אדאג לו, וגם", ספר לא גדול במיוחד, היא בחורה טובה אני אומר לכם, ספר בינוני ביותר, זה מה שהיא זרקה עלי, "אתה מוכן לשתוק קצת? אני לא פוחדת בכלל". אה, אז גם אני לא.