סיפור קוראים לו חנוך, והוא הבטיח לסיים את הפרוייקט, בעזרת השם, עד סוף יולי. ובסופו של דבר, (כמה מפתיע), השם עזר. ואיך נדע שהוא בנה את הבניין הזה אחרת משאר הבניינים? נאמר ששאר הבניינים עשויים מבטון של כעס, או מברזלים של תחרות. וחלק מהם עשויים מאויר סתם, אבל הוא הכניס בפנים ברזלים יותר גמישים. והבטון הוא מוקפד, והחלונות פונים אל הגן הציבורי, שבו האמהות מאכילות את הילדים. ואני עמדתי על יד החלונות, וראיתי אותה בין ההמון, וילדים אוכלים לה מתוך היד. חשבתי שיחשב לי לחכמה לקנות חלון כזה בבית שכזה. חנוך אומר שהוא לא יכול למכור לי את זאת עם הנוף שפונה אליה בין ההמון. הוא אומר שזה של מישהו אחר. אבל הוא מציע לי דירה בקומה ראשונה, עם מעלית. שם אין הרבה חלונות, אבל גם לא צריך כל כך. כיוון שדי קרובים לאדמה - לא שוכחים מה יש למטה. הייתי די עייף, וקצת התביישתי, אז קניתי ממנו את הדירה ההיא. היא יותר קטנה. ואין בה הרבה חלונות, וגם אלה שיש, לא רואים בהם את הגן הציבורי. כבר הספקתי להעביר אליה את כל הספרים שלי, ואת רוב הבגדים. ואני לא צריך את המעלית, רק אם אני עולה לדירה העליונה, שהיא של מישהו אחר, כדי להסתכל משם על הגן הציבורי. ואם ירצה השם עד תחילת ספטמבר יגדל כבר גן פרטי בעציצים בקומת הכניסה. ואם הוא לא ירצה, נחשוב כבר על משהו. הרהור בניינים. פעם בנו בתים נמוכים, צמודי קרקע, ולא הייתה הטכנולוגיה להגביה. אח"כ הייתה הטכנולוגיה, שהתבטאה בייצורן של לבנים, ובנו את המגדל, השואף אל השמיים. גם אני לעיתים בונה בניינים גבוהים, שיסודם בכך שאינני מרוצה מהמצב הקיים שלי, מחוסר היכולת שלי בדיבור או בכתיבה, בתורה או בסדר בראש. הבניינים האלה קורסים בדרך כלל. ויש שאינני בונה דבר, אני יודע שאני נתון לחסדי שמיים. דווקא אז, אני מוצא בתוכי את הכח לבנות בית, לבנות גם בניין. אלה לא בניינים של התרסה. הם עומדים בכל עת בסימן השאלה, אם ירצה השם. והשלט המכריז על שמו של הקבלן מוסיף שם, בעזרת השם. והרגע הנעים ביותר, הוא לפני שניגשים לבנות בניין כזה. זו אותה האש שהייתה במגדל הגבוה הקדום, אותו הלהט שמשפשף את שמיי מנהטן, אבל הרכות הופכת אותה למשהו לגמרי אחר, כמו לזהות אותה בין ההמון על רציף הרכבת. והמתיקות היא כמו לאכול מכף היד, היד של אמא. הרעיון שאני רוצה להעביר אפשר לקרוא אותו מהראש לסוף ואפשר מהסוף לראש. מהסוף לראש, בסגנון אמריקאי, זה יהיה שאם עושים דברים בענווה, ובאמת המאמץ הוא לא בגלל כעס, ולא הקנאה ותחושת הקיפוח הן שרשי התנועה, אז דברים יכולים לקרות, כמו למשל שהעבודה לא תפסק באמצע, ועוד יותר חשוב, שתהיה נקודה שבה נוכל להיות באמת מרוצים ממעשה ידינו, עד כדי ברכה. טוב, אולי לא רק באמריקה, אולי גם בפרשה שניה של שמע. ומהראש לסוף, אפשר לומר שבין דבר המצווה לדבר הרשות, אני רוצה לבנות מעשים שקובעים שם לעצמם, כי כשקמים בבוקר לצחצח שיניים ולא יכולים לגרוע ממנה את המבט, וקל וחומר אם אפשר גם את המבט לגרוע, ועדיין לצחצח שיניים והיא שם, זה לא מצווה ולא רשות, זה לא החסד ולא הכיף, זו האמת. כי בכל רגע אני מוכן להפוך הכל. אנשים חושבים שמשוגע הוא זה שלא מצליח להתחבר לשום דבר, ואחרי חצי שעה מתעצבן והופך את הלוח או את השולחן כולו. הם צודקים. אבל מי שכל כך מכבד את השולחן ואת הלוח, ולא הופך אותם בכלל וכלל, הוא אולי דפוק אחרת, אבל באותה מידה. איש שהולך עם חליפה, ופלאפון - כשזה עוד היה סמל מעמד, יכול להיות קבלן רגיל. אבל יכול גם להיות שיש כל מיני כפתורים שכשלוחצים עליהם הוא הופך לאבא, או לרב, או לחבר הכי טוב שלי, או שלך. והאיש הזה הולך בינינו, לא מספר לאף אחד שאלוקים שלח אותו, אבל נזהר לא לשכוח בעצמו. אה, הערה אחרונה. זה דווקא קל. כי זאת הדרך היחידה לעשות משהו.