יש אנשים שלא מספיק להם להיות סתם, ואפילו לא ליהנות. לא שיש להם משהו נגד ליהנות, הם גם רוצים בזה, אבל זה נספח לרצון האמיתי. מה שהכי חשוב להם – אותו די קשה להסביר. אפשר לומר שהם רוצים את הגאולה. לא תמיד היא הגאולה השלמה, לפעמים הדברים האלה גדולים עליהם. הם מרגישים שהם רוצים לחיות לא סתם, הם לא רוצים לצאת ידי חובה. מרגיזה אותם התפיסה שאפשר להיות אזרח הגון שמשלם מיסים ובעל טוב ואב מסור ויהודי שומר מצוות וחבר טוב ועוד כל מיני דברים כאלה. מפחידה אותם ההסכמה שבשתיקה שמעבר לכל החובות שמסביב וכל ההנאות שגם הן חלק מפעילות החיים אין בעצם כלום. בעוד ששם, לדעתם, מתחילים. השתיקה העצובה שיכולה אחר כך להיות גם מחייכת, העיניים נפגשות ומחזיקות שתיים את שתיים ובבת אחת פוקעת הבועה שלא הורגשה כמעט אבל הייתה כמעט הכל, והחירות בוקעת. משוגעים שמכירים או שקוראים עליהם בספרים ועצם היכולת להשתגע מקסימים אותם. חרף כל אזהרותיהם של הסובבים שמשוגעים הם אנשים חלולים ומדוכאים הם נמשכים אל היכולת הפשוטה לשחות, לצוף כמעט, נגד הזרם. ואף שרוב המשוגעים אינם מוצאים די שכל או כוחות להציג דבר מה ממשי מלבד ההתרסה עצמה הם מוצאים חן בעיניהם ונוגעים בליבם בעדינות. מה מר אם אותם אנשים כמעט ואינם יודעים לעזור לעצמם. אם הם נעדרים את היכולת לממש את אותה גאולה בלשון בני אדם. כשלשונם נעלמת נאלמת בפיהם, ומתרוקנים מתוכם, הם נותרים עם עליבות הזיכרון של הגאולה העתידית ועם שק של דמעות. ואיש לא מאמין להם, ומעל כולם עצמם לא מאמין ומזלזל בהם ומצער אותם צער רב והם שותקים עוד.