קודם זה היה גב בגב. הלכתי אחריך באש ובמים, כי לא היה אפשר אחרת. לא פיזית. פשוט היה בלתי אפשרי לדמיין קשר בכל דרך אחרת. קשר מתבטא בכך שאני אוהבת אותך, ועבורי אין בכלל שאלה, באמת, למען האמת. אבל מרוב שאהבתי לא אהבתי. מרוב שהיה ברור שאני עושה הכל למענך, לא רציתי לעשות למענך, לא אני. אח"כ הייתה הנסירה. זה כאב, אמא, כמה שזה כאב. התרדמה לא ממש עזרה. כשהתחלתי לומר אני עושה מה שאני רוצה, ואל תגידי לי מה לעשות, ואם תגידי לי מה לעשות, אני אחשוב, אולי אני ארצה ואולי אסרב, כי היום אני עושה מה שאני רוצה, ואת עוד אחת מהאופציות, כי היום אני ברשות עצמי, אפילו אם את נושמת לי את הנשימות. כואב לומר דבר כזה, לא כיף בכלל. פנים בפנים דיבר ה' עמכם. היום כבר לא מנסחים משפטים מגדירים, כי הקשר החמקמק הזה, לא טוב לו בין מילים. אני רק יודעת לומר, כמה שאני אוהבת אותך. כמה שמכל הגברים שבעולם, אותך אני הכי אוהבת. ותזהר לא לשבת עם העוגה על הספה הכתומה, אני לא מרשה לך, ואני מאד אכעס אם יהיו שם פירורים. אני מגיעה מייד, (שלא יחכה, מחמל נפשי, שלא יתעייף). לא זז מחבבה עד שקראה אימי.