מאז שהלכת, אני מוצא את עצמי פוסע אל בית הכנסת שבו נהגת להתפלל. עומד אני לשאת תפילה, מביט בשקיעה שמאחורי, ושוקע בתחנונים אל מול שקיעתך. וכך, כל ערב שבת, בין כותלי בית הכנסת שבו ספנת את תפילותיך, רואה אני אותך מנצנץ בפניהם של האנשים, ליבי מחסיר פעימה, אך מתרסק שוב בין כותלי המציאות. אז אולי זה אני, השוגה בדמיונות שווא. ושב, לחזות באורך, ולו לרגע קט. ואולי זה אתה, הבוחר להופיע בדרכך שלך, להזכיר, ולא רק בחלום. לזכר זאביק, אחד שרק ההרים ידעו לנצח.