שמח תשמח.... רעים אהובים.... כשמחך יצירך בגן עדן... מקדם... שמח תשמח. מצווה לשמח את החתן והכלה. מצווה. אני צועד במדרגות הענקיות של האולם, משתדל כמה שיותר לא להראות, במיוחד כלפי בני משפחה שאני מכיר. הלב פועם בעצבנות, אולי בעצבות. בעיקר מההתרגשות מהלא נודע. אומר שלום למארח.. וגם מזל טוב... שולח בו מבט חד של 'אל תשאל למה, אני פה ודי." הוא מבין את הרמז. פתק לשולחן... 27... מזכרות בשולחן ממול. לך תבין ת'אנשים האלה שאין להם מה לעשות עם הכסף... סידור עור מסוגנן והטבעה כסופה, עטוף בניילון בתוך סלסלה עם פקעות חבצלות ועלי שושנים. (זה לא פרחים מוגנים?) 'חבצלת השרון, שושנת העמקים'... אולם. שולחנות. מלצרים ממהרים, עושים סיבובים אחרונים, מכוונים את האורות, מיצבים את המחיצה, אולם נחמד. 27 בצד של הכלה, יש כמה שכבר התמקמו... ובדיוק כמו שאמרו לי, כשם שאני אומר לעצמי עוד מהבוקר... "אין לי מושג מה אני עושה פה..." עולה למעלה, מתערבב בין ההמון, בין כאלה שחלק מהם פעם הייתי מדבר הרבה, עכשיו אפילו לסמן עם הראש אני בקושי יכול. איפה הכסא של הכלה... מפלס דרכי בין האנשים, בורקס בימיני וכדור שוקולד בשמאלי, מאתר את ה'תור' בדרך לכסא המבוקש. מנסה לסנן מבט, לרגע, לשנייה, לראות מי יושבת עליו... בתקווה שזו אותה אחת. ובעצם מצד שני בכמיהה, שהיא תהיה שונה לגמרי, מישהי אחרת... בולע את הרוק, המילים, הרגשות, מדחיק הכל. מרחיק הכל. מזיע ממאמץ להתנתק מכל דבר שבתוכי, בשביל לשרוד את המצופה... והנה היא שם, על הכסא יושבת, צוחקת... מחייכת... מאושרת. לעזז... היא כל כך -היא- לא השתנתה ולו בכלום... הרגשה של אושר, איך שהוא, אופפת אותי, זורמת בעורקי... "ידעתי שהתרגיל של השוקולד יעזור!" הקול שלה, שוב, דה ריל פינג... כמו ספר ישן שקוראים בו שוב... מורח חיוך. - "כן, ברור.. אמרתי לך שהזמנה ממך תבוא קודם!" חיוך. - "נו בטח, את הגדרות הטיימינג שלך אני כבר מכירה..." ... "יש כל כך הרבה דברים שרציתי לומר לך..." פליטת פה באי מחשבה נוראית. - "כן, יש הרבה דברים שאני צריכה לומר לך גם... וגם יש דברים שנצרכתי לא לומר..." - "לא בקהילה הזו כמובן..." אני מנסה לפצות ברמיזה עבה... שקט. - "ואתך מה?" - "אני? אה... עוד מעט... בע"ה... אני יודע... בעיתה אחישנה..." צוחקת. - "אה כן? עד כדי כך? רגע.. ע"פ איזה פירוש של 'אחישנה'?" -".. השני..." -"אה... אז יש עוד זמן..." גם אני צוחק. לפחות מבחוץ. -"ילה, יש עוד אנשים... מזל טוב ילדה. שתזכי לכלים רבים סירים וסרוויסים לרוב, שלא תחסר עבודה במטבחך..." -"תורה רבה. בקרוב אצלך!!" כן... בטח... זה לא היה כל כך נורא, מהרהר, היא נשארה אותה אחת בדיוק... אפילו עם אותם בדיחות... איזה יופי שהיא מצאה סוף סוף מישהו... ועוד יותר שמישהו מצא אותה.... אחת כמוה... אותה אחת. מזל טוב... על מי אני עובד... משעין את הראש על הקיר. בדיוק אותה אחת. אי אפשר להתכחש לזה. בשביל מה לנסות להתעמת עם ההדחקות האלה? זה לא עוזר בכל אופן... שולח מבט. בקושי יכול להביט לכוונה... בוער מבפנים נשרף כולי כמל עם כל שניה... היא היתה כל כך. -היתה-. ועכשיו היא תהיה. אבל למישהו אחר... כל כך הרבה זמן, כל כך הרבה דברים, תקפוה כה ארוכה... לריק. סתם. כל ההתאמצות כל הרגשות ההתרגשויות זה הכל חיצוני היה לא אמיתי קלוקל. אשליה חלום באספמיא פנטזיה... ועכשיו היא מתנפצת מולי. היא מצאה אותו, ואני לא מצאתי אותה... ואותו 'אותו' מתקרב אלי, מלווה בחבר. אני מכיר אותו. הם שכנים הם, נורא דומים באופי ובצפיות... אמרתי לה פעם בצחוק שהוא מתאים לה... 'ניבא ולא ידע מה ניבא'... אני מכיר אותו טוב, גם את זה שלידו. הוא מסיט אותי מהקיר... -" אני ממש שמח שבאת..." - "ואני שמח לבוא... צ'מע, מזל טוב, איך אומרים..." - "נו באמת, אני יודע שלא. דוגרי, ברור שזה קשה לך לבוא. באמת - ישר כח על הגבורה." -"עזוב.. לא בעיה... העיקר ששניכם מאושרים, הרבה יותר חשוב מול רגש חולף......" חיוך. -"בקרוב אצלך... אל תשכח..." הוא קורץ לי.. אל תדאג... אני לא אשכח... איזה יופי. אני כבר על סף דמעות... לא יכול יותר. אלך ודי!! ...אבל הבטחתי... אבל אני לא יכול.... מתחילים השירים... הריקודים והשורות האלה שכולם הולכים אחורה, בתקווה לא לדרוך על אף אחד... מלווים את החתן. כולם שרים ומוחאים כף חוץ ממני. בצד, מתבונן. אין לי חשק לכלום. הכל סתם מעצבן. השמיים שחורים מדי האור מסנוור מדי כולם שמחים מדי האולם קיצ'י מדי הרגשות מעכירות מדי... הכל כלה בפנים. הכלה בחוץ, ואני כלה מבפנים. מן משחק מילים אירוני שכזה... הכל פשוט לא. -לא-. בזווית נראה שהיא שמה לב שאני לא עם כולם... נו, היא בטח תבין. פתאום דוחף אותו החבר מנער אותי מהסיוט שולח בי מבט כועס.. -"אתה לא באת סתם לבזבז פה את הזמן. אם זו הדרך שלך להתמודד עם זה, פיין וויב מי, אבל למה להרוס ולבאס את כולם? בא לרקוד!" הוא מושך אותי להמון, מלווים אותה לחופה. זה כמו להסתכל על מרקו, שרץ לאורך הנמל, לנסות לנופף שלום אחרון לאמו. והספינה מתרחקת, נעלמת מהישג יד, אט אט... היעלמות סופית, התנתקות מוחלטת... חופה, כתובה, וקידושין. עזרתי אומץ, והסתכלתי עליה ברגעים האלה... איך שהיא מביטה עליו... איך שהחיוך מלא האושר שלה לא ניתן לשיעור... ו... הו.... העיניים... משו שונה בהם. משו אחר, שכבר זמן רב כנצח לא זכיתי לראות.. ברק שכזה, שאומר הכל... וכמו שניה של הארה רגע של התבוננות באור הבהיר ביותר באור אין סוף הבנתי הכל. הבנה אמיתית. השלמה אמיתית. תפשתי במלוא עצמיותי רמח אברי, שסה גידי, כל חלקי נשמתי... סוף סוף. היא לא שלי. בכלל לא. אם הוא הצליח לעשות, את מה שאני ניסיתי, בכל כוחי, ולא הצלחתי... אם הוא הצליח, להחזיר לה את הניצוץ שבעיניים... אותו ניצוץ בוהק, ששבה אותי מהמבט הראשון. אותו ניצוץ שנעלם, לפני שנה, ולא חזר... עד עכשיו... בזכותו.. אז היא באמת שלו. כי הוא שלה. הזמן הזה, שהיה, לא היה לריק. כלל וכלל. כל דקה ודקה, היתה שווה, היתה נצרכת. כל מה שעברתי, שהשתנתי, שהתקדמתי, - בזכותה - היה שווה. וכעת, היא מצאה את הנחלה, את הטוב, את השלם שלה, אותו. רגע של רגשות עולה. כל מני בערבוביה, שאט אט מתבהרים. התרגשות אמיתית. השלמה אמיתית. כשחזר על המילים, וענד את הטבעת על אצבעה, לא יכולתי יותר לחסום, -בעד הדמעות, ובכיתי. בקול. אך עם חיוך. דמעות אמיתיות, של אושר. "ברוך... שככה לו בעולמו." כשאדם רואה מהבריות המושלמות והמיוחדות, יברך את הקב"ה שככה לו ברייותיו בעולמו. אז ברכתי. ואולי הייתי צריך להוסיף 'שהחיינו'. הפעם הראשונה, שה' זיכני לחזות ביצירה מושלמת. באדם מושלם. בשני חצאים מושלמים, שמרכיבים שלם אחד. ואולי היום, כמעין 'עזרה אחרונה' ממנה, התקדמתי בעצמי, קצת יותר, אל אותה משולמות, אל אותו חצי שלם. שבע"ה, בעיתו, יושלם גם לאחד מושלם. "בעיתה, אחישנה." (או.. ב'בעיטה - אחישנה!!') [ד.א. תתעלמו מכל התגובות שלמטה -- הסיפור לא אמיתי לחלוטין, לא משנה מה כתוב בתגובות.]