...שהחזרת בי טהורה היא...

הוא טס במסדרונות במהירות... נתקל בשרפים... מפיל דברים... לא היה אכפת לו - הוא חייב להגיע למחלקה בזמן והוא מאחר. "למה הייתי צריך להיות דווקא היום ב"קצה העולם" כשהיא נמצאת במחלקה ב"ועד סופו"?!" הרהר לעצמו ברוגז בעודו מנסה לנווט בעדינות בין זרמי תפילות ופלפולים... זוגות כנפיו הכו בחוזקה באוויר גן-עדן בתנועות מגלות אפילו. - אין זה משנה... אסור לו לפספס את הזמן. הוא וויתר על המעלית ומיהר במדרגות. עוד קומה ועוד קומה... עד לקומת המחלה אי שם גבוה. נכנס פנימה בבהלה - ומיד עצר - פה אסור לרוץ. חייבים להסתובב פה בשקט. לא להעיר בטעות את מי שלא צריך... בעודו עובר בין המיטות תר אחרי מבוקשו שינן בראשו משפטים מוכנים מראש. כל לילה הוא עובר את הדבר הזה וכל לילה נורא יותר מקודמו... "אל תדאג אורי..." אמר לעצמו "הפעם זה יהיה בסדר... רק תהיה רגוע ועם החיוך הכי מקסים שאתה יכול... תזכור לא להישבר! תהיה בשכל... אחרי הכול אין אפשרות אחרת... את הציווי מגבוה אתה חייב לעשות... " ... "לא משנה כמה שהמקרה הזה קשה." חתם כשנעמד ליד המיטה הרצויה. הוא בהה בדמות ששכבה שם כמה רגעים. כל כך יפה וזכה... רוחנית כולה, מחוברת למקורות העליונים ביותר. שליוה כל כך עם חיוך מושלם ממש על פַניה... הוא השתדל לצלם את הרגע הזה, ביודעו שרגע אחרי שיעיר אותה המראה והאימה יהיו כמרחק גיהינום מגן-עדן לעומת השלווה שעכשיו... הוא פנה לחיה שאחראית על האגף בבקשה לשחררה. - "כל כך מוקדם? וותיקין בטח..." שאלה. - "כן. איך היה הלילה?" התעניין. - "טוב יחסית, היא חלמה על מיכאל... דמיינה שהיא זוכה להגיע למזבח שלו שם ושהוא מקריב גם אותה יחד עם כולם..." - "הא... זה רק אומר כמה יהיה קשה לשחרר אותה היום. נקווה שהוא לא זוכרת כלום..." - "גם אני מקווה. תהיה חזק, אוריאל, אתה חייב לעזור לה..." ..."כן אני יודע." הוא המשיך להביט בה לעוד רגע אין סופי שכזה, כאילו שהזמן אינו שייך כלל לעניין, ונזכר בשליחותו ועד-כמה-שאי-אפשר-לברוח ממנה...שולח יד רועדת ומסרבת אל כפתור הניתוק מהמכשור אליו היא מחוברת ולחץ עליו. שינן לעצמו לאחרונה את הכתובת אליה היא חייבת להגיע, ונגע בה חלושות כדי להעירה... נגע שוב, אך היא לא הגיבה... נגע יותר חזק, וקצת יותר... - ולבסוף תפס את כתפה ומייד היא הסתובבה אליו בבהלה, עיניה פקוחות לרווחה ומבטה המזועזע נשלח חסר פוקוס לַמרחק כמטווחי קשת, בבהלה שכאלו נותקה ממקור חיותה. כמה שניות היא לא הייתה עימו ונוצרה האשליה שהפעם זה יהיה שקט לחלוטין – אך היא התעוררה מייד ותפסה את עצמה, נזכרת במה שהולכים לעשות לה עוד רגע, ונתקפה חלחלה עזה. "לא!! לא רוצה!! לא שוב! אתם לא יכולים לעשות לי את זה!" החלה לצרוח, מנסה לתפוס את מיטתה ולהיאחז בה כקרנות מזבח "די!!" התחפרה בחוזקה. אוריאל היסס לרגע בדאגה, ותפס אותה מייד והוציאה ממיטתה. היא החלה לחבוט בגבו באגרופיה בניסיון להשתחרר אך הוא החזיק בה חזק והחל לעוף אחוז אמוק אל כוון המדרגות... היא המשיכה לצרוח ולזעוק, מסיטה את מבטי כולם מסביב, מעירה אחרות ללא צורך. הוא ירד במדרגות במהירות, מנסה לנחם את עצמו שיש "סה"כ 500 מדרגות בין קומה לקומה וסה"כ 7 קומות..." ובמקביל להרגיע אותה. "זה עוד מעט נגמר! ששש.. תירגעי... בבקשה! יהיה בסדר הפעם נו... הוא ממש משתדל!" וזו רק שמעה את שמו ונזדעקה כולה עוד יותר... "די!! לא רוצה לחזור לא רוצה לצאת! רק סבל הוא יודע... רק כאב! אתה לא יכול לעשות לי את זה! דיייי!!! תחזיר איתה למעלה... בבקשה!!!" החלה לבכות בדמעות צורבות והמשיכה לספר, כאילו לעצמה, כמה שקשה לה שם, עד כמה שהוא מכאיב לה ופוגע בה ומתעלם ממנה... אוריאל השתדל לא להסכים לה ולבגוד בכך בשליחותו... "זה לא נכון! הוא מנסה! הוא מתקדם! הוא אוהב אותך, את יודעת את זה! הוא לא יכול בלעדייך. את תראי שזה יהיה טוב! רק תתני לו צ'אנס! את חייבת..."... 'משנים מפני השלום' כיוון לנגד עיניו... מכשיר הקשר שלו צפצף בזעם להזכיר שהשעה דוחקת מדי. הוא ניתר מעל כמה מדרגות והחליק את השאר, פרץ את דלת החרום וטס בשיא המהירות במסדרון הארוך. הוא הרגיש איך כנפיו קורסות תחתיו אך ידע שאין ברירה... כולם הביטו בו בתדהמה, אלה שהכירו אותו מזה בְּקַרִים הרכינו ראש בהבנה... הוא המשיך לכוון הרציף והחל את נהלי היציאה, מנופף מרחוק לשוער שיפתח את השער, אחז בה בחוזקה והתכונן לקפיצה... ברציף היו עוד המון כמוהו, מיליונים על גבי מיליונים של שליחים, בדיוק כמוהו, שעושים בדיוק את אותו הדבר כמותו - אך אצלם זה היה שונה. - שקט כל כך, רגוע כל כך... היו פה ושם כמה צעקות ובעיות - אך שום דבר לא דמה למקרה שלו. - היא הנוראה מכולם כנראה... נפש מיוסרת וקרועה יותר מכל השאר... אומרים כולם שהוא נבחר לתפקיד בגלל שהוא ממש מלאך עם כישרונות גדולים הרבה יותר, ועדיין, אף אחד לא קינא בו משום מה. אחרים היו מתייאשים ומוותרים כבר מזמן. גם הוא כמעט ונשבר... הוא כבר לא שמע אפילו את הבכי והצעקות שלה. רק רואה אותה מחבקת אותו מיוסרת ודומעת, מתחננת כאילו על רגעיה האחרונים... "איך אתה יכול?", אמרה לו, "אני זוכרת ימים שחורים משחור, עמוסי גשם זלעפות וצינה מקפיאת מוות... זוכרת אותי עומדת מבחוץ לחלון ביתו המחומם, פגה אט-אט מן העולם... זועקת אליו שיכניסני חדריו!!... אפילו לא אל ליבו... חדריו! אך עיניו אלי אף לא יפקח, ימשיך בשלו – מרוחק, מנוכר, עסוק כולו בהבל פיו, בגשם זלעפות... בי רוחות ינשבו כסופה, ואצלו שממה... ברקים וסערות ארצה להכניס לחייו – אך אלי כלל לא ישים את ליבו... אולי, יסתכל, לשניה יביט – ומיד יסיר מבטו. לרגע – ירצה ויתגעגע. לרגע- ילך אל חלונו, כמעט ויפתח. כמעט. אך פילגשתו שבפנים, השגרתית והשוחקת כל – תפתהו, תנצהו ותקחנו ממני... זוכרת אני – יושבת בודדה ב-גשם, פגועה ורצוצה, עזובה. בוכה ומתחננת – אנא! אך עורלת אטימות ליבו לא תאפשר לטיפות עיני להכנס, לא לרעמי נהי להשמע ולא לרוחות בקשתי לעגל פינות חדות – בלב של אבן... אכן רצוף תוכו אהבה... אך לא אלי. איך אתה יכול כן לעזור לו? איך? מחויבותך לשלומי ולתפקידי! השאירני כאן!" כמעט ונשבר, ממש כמעט. כמעט ועצר בקצה הרציף מסרב לקפוץ, לעזוב הכול – לפטור את הכול... אולי היא צודקת? אולי לא מגיע לה כל הסבל הזה? אולי יש פה איזו שהיא טעות נוראה שכזו? בשביל -זה- מחזירים אותה כל פעם מחדש? בשביל 'ההוא'?! הרי 'הוא' רק רע מנעוריו, 'הוא' סתם חדל אישים... אך ניער את עצמו - איך אני מעז לדבר?! איך אני מעז לחלוק על גזירת שמיים? יש לי שליחות - ואין דרך אחרת... הוא ניתר מהרציף והחל את דרכו מטה. הבכי שלה החריף. היא צעקה כמו חיה פצועה מנסה להשתחרר ולהסביר לו בק"ן טעמים ואין-ספור דוגמאות קורעות לב למה לא מגיע לה העונש הזה, הוכחות למה זה עונש... הוא ניסה לנחמה, לעודדה, להתעלם אפילו, ונראה לו שהאחיזה שלו מתחילה כבר להתרופף... הוא עבר את זה יותר מדי פעמים כבר בחייו - עוד כמה אפשר? עד מתי?? - לא! הוא חייב להצליח! - "תביני אותו. קשה לו. איך את היית מסתדרת במקומו? כל כך הרבה מהפכים בחייו, כל כך הרבה שינויים ונקודות מפנה... איך את מצפה ממנו להתמודד אם לא לאט לאט..?" - "לאט לאט?!" החזירה לו בכעס "דינו נחרץ כבר מזמן ועימו אני גם נחרצתי - לסבל! למה אתם חייבים לעשות לי את זה? למה?!" "לא!!" אחיזתו התרופפה והיא נשמטה מידיו, נופלת ללא חיכוך מטה וללא אף דרך להושיע את עצמה... הוא רדף אחריה אך היא נפלה יותר מהר ממה שהוא יכול לעוף... "לא!! זה לא יכול להיות! זה לא אמור לקרות!" אמר לעצמו, "איך יכולתי?!" כל עולמו, ייעודו, מטרתו עמדו פה על הכף, ונראה שאין מנוס מאחד הצדדים מלהכריע ולהרוס את הכול... חתך מסלולים במהירות, גירד מלאכים אחרים וכמעט והתנגש עשרות פעמים - אסור שהיא תעלם מעיניו! הוא חייב לתפוס אותה!! הוא לא יכול להיכשל בזה! כמעט ותלש את כנפיו ממקומם... כל כך הרבה יש כאן מסביב, מבוך אין סופי - הוא חייב להגיע! הזמן דחק כבר מאוד, הבוקר מתחיל להפציע... לא מסיר מבטו ממנה ומנסה לגשר את הפער... - ולפתע – קול חבטה הדהד בריק מלא האלוקות מניע אמות סיפים והחסיר פעימה מליבו - היא נתקלה במלאך אחר והחלה ליפול איתו גם! המלאך נראה כמעט מחוסר הכרה, אך כנפיו הגדולות החלו לבלום בטבעיות את נפילתם... "זו ההזדמנות שלי!" אמר לעצמו ואימץ כוחות שמיים להגיע במהירות - הוא תפס אותם בידה ובכנפו של המלאך והסיט אותם במהירות אל פלטפורמת ענן סמוכה והציל את היום... רגע לפני שהם נמרחו באחת מהיציאות והופכים לגחלי רצפה לוחשות ומטהרות... שקט מופתי שרר ברקע... היא שכבה שם עצומת עניים, כאילו בתוך חלום... המלאך השני התעורר בינתיים. "מה קרה פה אורי?" שאל. - "נס משמיים, זה מה שקרה. כמעט ואבדתם כולכם..." - "מזל שאתה באזור..." - "כן..." ענה, ובליבו ידע שזה הכל בגללו בעצם. "את מי אתה שולח גברי?" המשיך. - "אה... סתם אחת. מישהי מהחלונות הגבוהים, מיוחדת במינה... " - "כן... גם הנשמה שלי מיוחדת במינה..." - "את זה אנחנו יודעים, או יותר נכון, -שומעים- כבר כמעט 20 שנה..." עקץ בקלות... "לא כדאי שתמשיכו?" - "כן!" התעורר "רגע, איפה היא?!" הוא הסתובב וראה את נשמתו ערה, יושבת – ומולה הנשמה של גבריאל. הן נראו בוהות אחת בשנייה, פשוט כך - בוהות, כאילו מתקשרות בערוצים שאף אחד לא יכול להבין... העיניים שלהן נצצו באור שיכול להפשיר כל יקרות וקיפאון... - "אוי גברי... אתה חושב מה שאני חושב?" שאל בחשש. - "נראה לך? הסיכויים אפסיים... הם בכלל לא דומים אפילו. אני לא מאמין למראה עיני, באמת איך זה יכול להיות..." - "אתה חושב שזה יעשה רושם למטה?" - "אני מקווה שלא, מקסימום נראה לי שהם יראו אחת את השני רק בחלום. לא נראה לי שיש לנו ממה לדאוג..." - "חלומות שווא ידברו, כן..." התעודד... - "הא... הייתי אומר משהו כמו 1 מ60 בנבואה. - תראה איך הנשמה שך' נרגעה...אני מתחיל לחשוב שאני נזכר ברגע אז כשהצצתי עליה '40 יום לפני...'" - "הצצת?! אתה יודע שאסור לנו לראות מי עם מי לאלה שמספחים לנו!" - "אני יודע... אבל לא התאפקתי. מי יודע... טוב, - "כדאי שנמשיך, עם המזל שלך אי אפשר לדעת..." הם אספו את נשמתם והמשיכו מטה. היה אפשר לשים לב שהן ממשיכות להסתכל עוד זמן עד שנעלמו מהעין... הדרך למטה הייתה שקטה, באופן מפחיד כמעט, בהשוואה לרעש שהוא רגיל אליו... כשהגיע למטה, הורידה מעל כתפיו ופתח לה את הדלת. לפני שהכניסה פנימה - אמרה לו - "למה אורי, למה? אתה יודע שאני סובלת שם. כל כך טוב לי למעלה, כל כך כיף לי למעלה... להנות מהזִיו... כזה אושר. - ופה כל כך קשה... הוא כל הזמן שוכח אותי ומתעלם ממני. כל הזמן אני נמצאת בצד מנותקת מהחיים. גם כשיש נקודות אור כשהוא מתפלל זה רק קצר וזמני. - למה אני חייבת לחזור כל בוקר? למה? תסביר לי ולא אשאל עוד דבר." - "ככה נגזר... את יודעת שאין ברירה. את חייבת להיות חזקה. את תראי - הוא עוד יכיר בך ויזכור אותך... תני לו הזדמנות וזמן, הדרך ארוכה..." - "אבל זה כל כך קשה..." - "נכון. אבל תסתכלי על עצמך - את רואה שחסר משהו... ואת יודעת עכשיו, כשפגשת את המשהו הזה בדרך, כמה זה נפלא ביחד..." - "כן..." אמרה כשמבטה מופנה מעלה בצפייה... - "אבל את יודעת שאי אפשר להשלים אותך - אלא כאן למטה... את חייבת לחזק אותו, לעזור לו, שיהיה ראוי לזה..." - "נכון אורי..." השפילה מבטה, "תודה רבה.. אתה צודק." - "תשתדלי טוב? תהיי שמחה...רק שמחה..." - "אשתדל..." חייך אליה. ניצוץ של תקווה הבריק בעיניה. נראה שאולי זו נקודת מפנה גם אצלה. - מילדות לבגרות... הוא התפלל שאכן זה יהיה כך, ואף יותר... הפלאפון צלצל על השולחן... "הגיע הזמן" אמר אוריאל לעצמו. נשא את הנשמה פנימה והחזירה לגוף אליו היא שייכת... "בוקר טוב ילד..." אמר לו רגע לפני שחזר למעלה "תעשה טובה, תשמור עליה... קצת יחס ואהבה... כולם יודעים שנועדת לגדולות..." ...אפילו אני. אפילו היא... ........ השעון צלצל ועשה רעש של גלים ולרגע נראה לי כאילו שאני על חוף הים ובחוץ מתנהלת קריעת ים סוף... אני ממש לא סובל מים ומייד התעוררתי.. חיפשתי את הפלאפון וכיביתי את השעון. הממ... 5:32... וותיקין. נשמתי נשמת חיים ראשונה של בוקר ומשום מה הרגשתי קצת אחרת... הדמות שראיתי בחלומי ממש סירבה לצאת לי מהראש, אך כאילו שנתנה לי תחושה כזו – שהיום- היום יהיה יום נפלא... הבטחתי לעצמי - אצליח היום עם ההתמודדות. לא אשכח אותה הפעם... ... "שהחזרת בי נשמתי בחמלה..." שהחזרת - שהנשמה אחרי צאתה בלילה מתוך הגוף ועלייתה לרקיע מהלך 500 שנה איננה רוצה להיכנס שוב לתוך הגוף... ועל זה אומר 'שהחזרת'... שהקב"ה מחזירה מייד כשאדם מתעורר בעל כורחה - להיות שוב בתוך הגוף. <'עולת תמיד'. ציטוט ספונטאני.>