בס"ד העורך נטל לידיו את השיר. "כפית", המהם, "שם מוזר לשיר". הוא גירד את אפו והמשיך לקרוא: כפית כפית אחת מונחת ברישול על השולחן כמו מישהו לקח ולא ידע מדוע כפית אחת נשכחת מגולגלת במפה כמו לא ממש רוצה לצאת מהסיבוך כפית אחת נזנחת מחכה לחברתה כמו לא יודעת שעתה בדד תשב צור אתי קשר. ציון אבולעפיה. העורך הניח מידיו את הדף. "איזה שטויות", חשב לעצמו. "כפית. נו! והוא רוצה לפרסם את זה במוסף של מעריב. ממש מעליב." העורך הספרותי נטל את הדף, קימטו, ועמד להשליך לפח, כשלפתע קראה אליו המזכירה. הוא הניח מידיו את המכתב. "מה העניין?", שאל. "שאול התקשר ואמר שהבטחת לשלוח להם מאמר". העורך הספרותי מצמץ בעיניו. "שאול?" הוא חשב על החובות המעיקים של עורכים ספרותיים והגיע למסקנה שזו אחת המלאכות הנוראות שיכל להביא על עצמו. לכתוב מאמר! כאילו זה מה שנשאר לי לעשות. אני מוכרח לסיים לערוך את המוסף עד יום חמישי, כשהחומר ממש גרוע, ואני נאלץ לברור את הנוראים פחות. "הוא אמר שאתה מכיר אותו". "שאול?" ניסה העורך להזכר, "אולי שאול מהמזגנים? לא, בטוח לא הבטחתי לו מאמר. אה, אוי. אני יודע מה זה"... "זה בסדר", אמר למזכירה, "תודה". הוא חיטט במגירה והוציא כרטיס ביקור. כן, זה חייב להיות זה. הנה: "ראו כי בוששתי" אגודה ישראלית לשירה עברית מתחדשת שאול- 8826990 09 א.ת. שדות, האיגואנה 30. פניו הרצינו. "למה הבטחתי להם מאמר, למה הייתי צריך את זה?" הוא הביט בשולחן ביאוש, כשלרגע נחה עינו על הדף המקומט. "כן", חשב. "כן". הם בטח יאהבו גם את האפקט של הקימוט"... הוא לקח את השיר והורה למזכירה לשלוח לכתובת על הכרטיס. "שניים במכה", חייך.