"לפתע שמעתי מיתר מגרונךָ.
ומה אם פחדנו לרגע.
(...)
אנחנו לחוד ואנחנו ביחד,
בגובה ההר או בקצה המדרון
ומכל מעשינו נמשך זכרון
(...)
גם לא מתועלת ולא מיתרון-
היו הדברים מעולם."
(רחל שפירא)
[א. בְּשלהֵי]
ואפילו שהיה זה מפני הדחק
היה הכל שריר וקיים-
הרוח שנתבדרה בינינו
ונתבדרנו לנו אנו צוחקים
ומהתלים זו בזה וזה בזו
(וזו בזו),
וזרמים שצפו ועלו וחוללו סביבי וסביבךָ
עד כי נדמיתי בעיני כְּיָפָה!
(ובעיניךָ? ובעיניךָ?)
והאור והצליל והמֶזג
חָבְרו יחדיו ואלינו
וטוויתי לאט ובריכוז
ושילחתי בךָ
אמנם לא שמתָ לב
אך המשכתָ להלום ברקותַי
הלוך ופעום הלוך ופעום
וזריתי רוגע והשקט ובטח
בדמותי שנשקפה לי-
אך לשווא
ומפני לחצו של הדחק
ברחתי מעיניךָ
פן אטבע (ואשוב אטבע ואשוב)
וחלשו רגלי
חלשה רוחי
ונשתתקנו.
[ב. השיר של האסיף]
נאסף תשרי
נאספו אתרוגֵינו
(כלומר-
הפרי נשאר
אך נקטף ההדר)
ונאספת גם אתה מִן אהבות.
ואני
לא כל כך
מאמינה
שיום אחד
מִן הזַיִת שוב נלמד.
הנח להרים ולמעיינות,
אסתפק בלִרצות מאוד לִכְ
טוֹב כמוךָ
[ג. ספֵק מתוך פִּכחון]
טוב שלא פרשְׂתָ אצבעות פורטות
על שולחן העץ.
תרנֵי ברושים
עושים בי להתרגש.
קצת אחרֵי,
רק בקשה ולחישה:
אל תפער עיניים לעומתי.
ותודה על כל מה שנתת.
שוב,
כמה אהבה יש בדרך הביתה.
תגובות