היה לו פאזל של תמונה מושלמת. פאזל שהוא מאוד אהב ולבטח היה ממסגר ותולה אותו אחר כבוד במקום הכי ראוי בבית, אלמלא העובדה המרגיזה שהייתה לו חתיכה אחת חסרה. הוא הפך את חדרי מעונו הקט, חיפש בכל חור אפשרי, אך לשוא. מידי פסח הייתה לו התחושה שהנה ה"נס של פסח" יתקיים השנה והוא ימצא את האבידה. (הנס של פסח- לא מכירים? זה הנס הזה שמאפשר מציאת דברים שאבדו במשך השנה ושכמעט שכחנו). אבל גם הנס של פסח לא עבד. הוא החליט שהדבר היחיד שמתקבל על הדעת זה שהפאזל נרכש 1000 חלקים פחות אחד. והוא היה מאוד לא מבסוט מהמציאות הזו. טוב, זו הייתה סובלימציה גסה מצדי שכן זה עיצבן אותו ממש והציק לו מאוד. לא היה יום שהוא לא חשב על החתיכה שחסרה לו. הוא כל הזמן דמיין לעצמו מה היה קורה אילו נמצאה לו. תאר לעצמו איך היא נראית וכיצד הייתה משתלבת בתמונה המדהימה והנדירה שלו. בלילות הוא חלם על ה"חתיכה". עד שיום אחד, נר שמיני של חנוכה, אם נדייק, קרה לו הדבר שהכי קרוב להיות הנס של פסח- ואפילו יותר "שווה": בעיתון היומי הוא מצא הודעה קטנה, כמעט בלתי נראית, שמכריזה על קניה/ מכירה של חלקים בודדים של תצרפים (ככה אומרים פאזל בעברית, תצרף) מכל סוג וגודל. הוא כמעט מת במקום, אבל התעלה על עצמו וחי בכ"ז כי הוא ידע שאם הוא ימות פתאום אז הסיכוי להשלים את התצרף שלו (הוא לומד מהר מילים חדשות...) אפסי. תוך שניה וחצי הוא היה בדרך למקום ההוא, רח' באזל 99,יפו. קרוב לים. ( או קיי, עכשיו, שלא תגידו שאני צריכה להסביר את המטאפורה בשם הרחוב... נו, נסו לבד...) אתם בטח חושבים שהחנות הזו הייתה נידחת. גם אני חשבתי. כאילו, מי היה מאמין ש"עסק" כזה יעבוד. צריך להיות באמת מטורף בשביל להתחיל יוזמה עסקית כזאתי. זה מה שמיודענו אמר למוכר שישב מאחורי הדלפק בחנות הענקית והצבעונית הזו. אז המוכר אמר לו שהוא לא יודע מה הוא מדבר. כולם מחפשים להשלים משהו ומגיעים אליו המוני אנשים, אפילו מחו"ל. גם אנשי עסקים מהסוג העשיר הזה שמחנה בחניון את המטוס. "והם מוצאים כאן משהו?" שאל ידידנו בתקווה. המוכר לא ענה לו רק הצביע לכיוון שלוש הקומות המפוארות של החנות הענקית שלו ובעיניו היה מבט של "אם מחפשים טוב-טוב, אז מוצאים בסוף" (אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו משפט של סבתא פולניה אבל המוכר דיבר מנסיון של שנים. טוב, טוב, גם סבתות פולניות מדברות מנסיון של שנים. אבל זה לא אותו הדבר וזהו. אוף. עכשיו שקט, תנו לי להמשיך). עכשיו תראו, כל אדם בר דעת מהישוב היה מבין שזה לא בדיוק נורמאלי להתחיל לבדוק מליארדי פיסות של פאזלים, תצרפים או מה שזה לא יהיה, בשביל תמונה אחת. האדם הטוען לשפיות היה אומר בטון מחוייך ומוקיר תודה : "חן חן אבל ביי ביי". לא כן ידידנו בניה (שכחתי להגיד שקוראים לו בניה). שנים הוא תר אחרי החתיכה הזו. חדור מוטיבציה הוא החל לחפש בכל המגרות והקטגוריות, בכל המדורים שיש בחנות הזו ובכל חור וסדק. הוא עשה בחנות הזו לילות כימים, בקושי אכל ושתה (אפילו שהבעלים של החנות ראה את הנולד ובקומת המרתף היו מסעדה וחדרי מגורים לאירוח). הרב המוחלט של האנשים סביב מצאו את מה שהיה חסר להם. הבחורות מצאו "חלקים" והבחורים מצאו "חתיכות". רק אצלו, משום מה, זה היה יותר מסובך. היו דווקא כמה חתיכות שיכלו להשתלב בתמונה שלו, אבל הן לא היו מושלמות: היו כאלה שהצבעים שלהן היו כהים יותר, היו אחרות עם גוונים רכים מדי, בכמה חתיכות משיכות הצבע היו גסות מדי, היו "חתיכות" שנראו יותר "חלקים" והיו כאלה מדי מעוגלות בקצוות או שפשוט לא היו מספיק "חתיכות"... לילה אחד, עת שקד על תכולת ארגז שמצא באחת מפינות החנות, הוא שם לב שהחנות, על אף שעת הלילה המאוחרת, לא ריקה לגמרי. אמנם אך לפני שעתיים וחצי היו שם המוני אדם (ש-איך לא- מצאו מה שחיפשו), אבל כבר חצי שעה שחשב שהוא לבד והנה שמע מאחוריו רחש המצביע על העובדה שהוא טועה בהחלט. הוא הביט לאחור וראה מחזה שהלוקיישן שלו היה מתאים להיות שערי גן עדן עם מלאכים וכל צבא מרום ברקע ולא חנות ארצית קרובה לים. זו הייתה בחורה מדהימה, עם חיוך מלאכי ועיניים טובות שכל כולה אמרה חינניות והוד (היה לה איי. קיו 143, שזה כמובן ערך מוסף, אבל הוא לא ידע את זה מהמראה שלה) היא גם אמרה לו בקול עדין שנראה לה שיש בידיה את מה שהוא מחפש... הוא לא ידע מה לומר בדיוק, רק פער פיו בתמהון כשהושיטה לעברו את ידה הצחה ובכפה הייתה מונחת החתיכה שלו (רק אוסיף במאמר מוסגר שאם היה מדובר באיזו הפקה הוליוודית היו נצנצים מרחפים סביב פרק ידה של העלמה וצלילי פעמונים שמיימיים היו מתנגנים ברקע). כמובן שבאקט דרמטי יותר מאפיזודה של "צעירים חסרי מנוח" הוא התעלף (הלם, רעב ותשישות אינם תרכובת שיש בה כדי להשאיר את האדם עירני לאורך זמן). לאחר שהתעורר, הודות למאמצי ההחייאה המסורים של הנערה, הוא קם, הודה לה על המתנה המופלאה שהעניקה לו, ויצא את החנות כשהוא אוחז קרוב ללבו את החתיכה היקרה לו כל כך. הפאזל חיכה לו על שולחן העבודה בחדרו והוא חיבר אליו את החתיכה אחריה תר שנים רבות. הציניקנים שביננו בטח רוצים סיום נוסח : "ואז, לאחר שהמטרה למענה הקדיש את חייו התגשמה, הוא ישב על הכורסה בחדרו ובמיתת נשיקה נפח את נשמתו" הרומנטיקנים מחפשים סיומת אופטימית יותר, אולי משהו כגון: "ואז, הוא שמע נקישות בדלת... כשפתח אותה ראה את המושיעה שלו נצבת על הסף בפנים מבויישות, ומיד הוא כרע ברך וביקש את ידה..." לא אלאה אתכם בדרישות חובבי המדע הבדיוני, ציפיות מבכרי האקשן ורצונות אוהבי ספרות המתח לסיומת הראויה בעיניהם. הסוף הוא פשוט הרבה יותר: בניה שלנו הלך לזגג, מיסגר את יצירת הפאר שלו ותלה אותה אחר כבוד בסלון ביתו. ומאז ועד היום הוא חי עם התמונה המושלמת שלו. The End