האבנים הירושלמיות היפהפיות של בתי"משכנות שאננים" השתלבו יפה בירוק של העצים ושיחי הנוי. הציפורים צייצו ובתי העיר העתיקה טבלו בזהב השקיעה. אוירת פסטורליה שרתה בכל. בעיני רוחי דמיינתי אותו מגיח מאחת הסמטאות והייתי בטוחה שאיך שאראה אותו- אדע שזה הוא. ניצה הביעה מחאה נמרצת אבל סיכמנו שאם יקרה משהו חריג אני מיד אטלפן אליה בסלולרי (המספר כבר חוייג והייתי צריכה רק ללחוץ "סנד"... כן, כן, היא דאגה להכל) ובמקביל אפעיל עליו כמה מטכניקות הקפא"פ שלימדה אותי בקורס מזורז. החושך ירד. מידי פעם נשמעו צעדים של עוברים ושבים אבל אף אחד מהם לא ניגש אלי. התיישבתי על רצפת האבן, נשענת בגבי על קיר טחנת הקמח וחיכיתי לאיש שלי. וחיכיתי. וחיכיתי. כשלוש שעות וחצי לאחר השעה שנקבעה, קמתי מהרצפה ופניתי לכיוון האוטו בשפתיים קפוצות. משתדלת לא לבכות... עד היום אינני יודעת איך עברתי את הנסיעה הקצרה לדירה בשלום. עיני זלגו דמעות ללא הרף ובקושי ראיתי את הכביש. את 12 המדרגות לדירה שאני מדלגת בד"כ בזריזות, טיפסתי הפעם בכבדות כשאני מתייפחת. דלת הדירה נפתחה וניצה הזדרזה לחבק אותי ולהכניס אותי פנימה "שמעתי את הבכי שלך וישר יצאתי החוצה. מה קרה???" "ה.. ה.. הוא לא באאאא" עניתי ונסחפתי לגל חדש של יבבות. "שששששש.... תמריל'ה, שבי ונשתה משהו חם ותרגעי" "הוא לא בא" חזרתי ואמרתי בשקט דומע. --------------- במכתב שמצאתי בעת שובי מהעבודה יומיים לאחר מכן נכתב: "תמרי יקרה, לא יכולתי. נסי להבין. לא אוכל לכתוב אליך יותר. אני מבקש שתשכחי אותי גם את. תודה על תקופה מאושרת שהענקת לי ושלעולם לא אשכח". ביד רועדת הכנסתי את מפתחות הדירה לחור המנעול ומיד כשהגעתי לחדרי, התיישבתי לכתוב. מכירים את הסצינות הידועות המתארות בלוק חוסם שעובר כל יוצר? ערימות של דפי ניר מקומטים, מגולגלים לכדורים קטנים נערמים לתוך סל האשפה ומחוצה לו, מפוזרים על שולחן הכתיבה ובשוליו על הרצפה? אינני זוכרת כמה פעמים ניסיתי לנסח פתיחה הולמת למכתבי. אבל היד כאילו סירבה לכתוב. אותה יד שמהמכתב הבראשיתי אליו כתבה ברצף קולח את כל אשר רציתי לספר ויותר מכך... כאילו החליטה לשבות. כאילו סירבה לשתף פעולה עם מוחי הקודח- או שאולי היא אכן שיתפה עימו פעולה ואף הוא נאטם? צלצול טלפון שיכנע אותי לדחות את נסיון הכתיבה. "הלו? תמר? שלום, מדבר אלעד... אמממ... בשבוע שעבר מכרתי לך את הרכב שלי. זוכרת?רציתי... רציתי רק לשאול אם הכל בסדר." "הכל מצויין, באמת שהוא רכב נהדר. וואו, ממש מתחשב מצדך להתעניין ככה, תודה" "אממממ... העניין הוא ש... היה לי באמת נהדר לעשות איתך עסקים..." גיחך לעצמו בעדינות "את יכולה אולי, כלומר... אנחנו יכולים... בא לך להפגש איתי לקפה?" הרמתי גבות, מופתעת והבטתי בערימות כדורי הנייר שמפוזרים בחדר. "אתה רוצה להפגש איתי? כאילו לדייט?" "אממממ... כן, ככה קוראים לזה. מכירה איזה בית קפה טוב?" "כ...כן. "קפה וונסה", מכיר?" הוא מכיר. ונפגשנו עוד באותו ערב... כמו שאמרתי לכם, הכרתי אותו דרך מודעה בעיתון...