"גיאוגרפיה לבד אתה לא יכול" אמרה הפקידה במשרד הרישום. "שנה ראשונה במדעי החברה אתה חייב דו חוגי" המשיכה ללעוס את המסטיק. המדים ספוגי הזיעה והנשק המסורבל לא הותירו לי מרחב רב של תימרון. גם ככה האפטר הזה עלה לי בבריאות ואני צריך עוד לחזור הלילה לבסיס. ברגעים כאלה ביטויים אזרחיים כמו "דו חוגי" או אפילו "מדעי חברה" נשמעים בפרספקטיבה של שלוש שנים במדים, כמו יפנית מדוברת. "אתה יכול למשל להוסיף שפה זרה- זה הולך טוב עם גיאוגרפיה" המשיכה הפקידה, כאילו עזרה לי להתאים עניבה לחולצה בחנות. "שיהיה יפנית" הפטרתי לבסוף, מבלי שהאמנתי למוצא פי. לא רק שזו היתה האסוציאציה הראשונה שעלתה לי בראש, היתה בכך גם מעין התרסה נגד הממסד הדו-חוגי הזה, מהולה בתחושת הרפתקנות של חייל במדים המחכה לרגע שבו יוכל לפרוץ מסגרות. "יפנית ? אתה בטוח?" השתוממה הפקידה. וכשהשבתי בחיוב סימנה זאת כלא מאמינה על טופס ההרשמה. בשלושה עשר לפברואר השתחררתי סוף סוף. עשרת חודשי ההמתנה לתחילת שנת הלימודים האקדמאית, הביאו אותי לעבוד בינתיים במשרד נסיעות. שם ידעתי שאוכל להתחכך עם אהבתי האמיתית: גיאוגרפיה. לקוח יפני, דובר עברית קולחת למדי, משך את תשומת ליבי באחד הימים, כאשר התעניין אצלי במחירו של כרטיס טיסה לטוקיו. התפתחה בינינו שיחה קצרה, במסגרתה ציינתי בגאווה: "אדוני ישמח בודאי לדעת כי אני מתעתד ללמוד יפנית באוניברסיטה בשנה הבאה!". מה שבא לאחר מכן, היה אחד הרגעים המשפילים ביותר בחיי: "השתגעת?" שאל הלקוח בשאט נפש. "אין לך מה לעשות בחיים?". "אתה יודע עד כמה קשה השפה שלנו?". נכנסתי מיד לעמדת התגוננות, ובעודי מגייס את כל כוחי בכדי להציל את כבודי הרמוס ולהקטין את תדמית החאראקירי שיצרתי לעצמי, עניתי לו כמתנצל: "אל תדאג, אני לא מתכוון כלל לקחת את העניין ברצינות. פשוט הכריחו אותי לבחור בחוג נוסף, ולשם הקוריוז בלבד בחרתי ביפנית. בכל מקרה אין בכוונתי להשקיע בכך אנרגיה כהוא זה". "ובכן" ענה לי הלקוח היפני, "אמנם טרם הצגתי את עצמי, אבל אני הוא ראש החוג ללימודי יפנית באוניברסיטה העברית, ולצערי עלי לומר לך שכף רגלם של תלמידים כמוך - לא תדרוך אצלי בחוג".