"לב שבור הוא לב שלם" (ברי סחרוף משנה קצת את הגירסה של הרבי מקוצק) תמיד רציתי להיות שבוז. להיות מהאלו שמשתבזים מהר, בלי בעיה ובלי להתכונן. כאילו לקחו איזה כדור - ובין רגע הם כבר ממש עומדים להוציא את כל מצבי הדיכאון שלהם, שהיו ושעוד עומדים להיות. הם מחליטים להיכנס למצב נפשי חדש - והופ ! הם כבר שם. ולי נותר רק להסתכל עליהם, כאילו איזה הילה סובבת אותם, איזה ניצוץ אלוקי שהם ניחנו בו ואני יכול רק אולי לשאוף להגיע אליהם, אבל יודע בבירור שלא אוכל להם, שתמיד יהיה להם פור עלי, ושתמיד גם אם אראה פרצוף של שבוז, נימת שמחה תשתרבב ותחדור גם ללא רצוני. בכל טקס של יום השואה, בכל יום זיכרון כשהצפירה מהדהדהת אפשר לזהות אותם. הם כבר שבוזים. מסביבי אני שומע ליחשושים "איך הם עושים זאת?", "לא ראיתי אותה מתכוננת לשביזות הזו", "קראתי הרבה ספרי דיכאון ואני עדיין לא שבוז". אבל השבוזים לא עוזרים ולא נותנים לנו, לאנשים המנסים לטפס בשבילים שלהם, שום עצה. בעיניהם אפשר לראות אולי בוז או עליונות מסיומת האומרת "אנחנו ממש כבר שבוזים", או "הטקס הזה מדהים, לא ?? הוא ממש נוגע וחודר לליבנו". הם מרוצים מהשביזות שלהם ויודעים שיש להם יתרון עלי, האדם שנתקע עם טיפת השמחה. --------------------------------------- בעודי מסתובב במשעולי האוניברסיטה בשעת דמדומי ליל ראשון (ערב יום השואה) מתלבט האם לקפוץ לטקס האלטרנטיבי שאמור להיערך בת"א, או בכלל להישאר ו"לחגוג" את היום בביתי, פתאום שמעתי את קולם של שבוזי יום השואה. כל כך נפעמתי שאמרתי לעצמי "הנה סוף סוף משהו לכתוב עליו בצורה, משהו שגם אנשים יוכלו להוסיף משלהם". יש כמה טיפוסים של שבוזי יום השואה לפי איך שאני רואה אותם ומגדיר אותם: 1) השבוז המתבודד - "עזוב אותי, אני רוצה להיות לבד, זה לא יום להסתובב יחדיו". שבוז זה יסתגר לרוב בחדרו ויצא משם רק כאשר הוא מוכרח. ישמע מוזיקה גלגלצית לאירועים שכאלו. אולי יקרא איזה ספר שואה טוב. 2) השבוז החברתי - "חברה, יש טקס מעולה בת"א. אל תשאלו, כולם באים. זה אמור להיות מה זה עצוב". שבוז זה מגייס המונים לשביזותו. הוא לא רוצה להפקיר את האחרים לשמחה מיותרת. יצטיין בנוכחות בטקסים, בסרטים, ובסתם הסתובבות משביזה עם אנשים. 3) השבוז המעמיק (או השבוז הפילוסוף) - "מה משמעות היום הזה, מדוע טוב ורע נלחמים ראש בראש, האם אלוהים הופיע באושוויץ (או שהוא רק מגיע למשחקי מכבי)". עיניו יבכו מרה על השכינה הנעלמת ומסתתרת, על כך שהחברה סביבו לא מתעניינת, ועל כך שהיום הזה מקבל משמעיות שונות במשך השנים. קל לזיהוי: הולך עם ספרים מיוחדים ליום זה כמו ספר של הרב עמיטל על יום השואה. ינסה גם לדסקס עם העומד מולו על מדוע אין להשוות בין שואה על רקע גזעית לשואה על רקע לאומי. 4) השבוז המדחיק - אין לו משפט מיוחד ולכן קשה לעלות עליו. הוא בא לטקסים אך מגיע רק כי "צריך". בעיניו אין דרך אחרת להתמודדות מלבד השתיקה. "מה זה יעזור אם אהיה שבוז" הוא אומר לעצמו. קשה לו לראות סרטי שואה ולכן יעדיף אולי להעביר את הערב בלימוד למבחן או סתם בקריאה. בד"כ שבוז זה מגיע ממשפחה שבא יש ניצולי שואה. 5) השבוז המתנדנד (או השבוז הדינמי) - נראה לי שרובנו כאלו. המסכה של השביזות נמצאת למשך רגעים מסוימים וספציפיים של היום (צפירה, טקס). היא תמיד מוכנה בשלוף לכל רגע שייתקל ויצטרך אותה. צריך שביזות ? ילבש אותה. צריך שמחה? יוריד אותה. יעביר את היום לרוב בצורה שיגרתית כמו כל יום אחר.