היא שוטטה שם למעלה, לבד עברה מרחקים, התהלכה באינסוף, הרגשה של איזושהי שלמות ליוותה אותה, משהו מעבר למוכר בעולם הזה. אבל משהו היה לה חסר. כל הטוב הזה לא היה ממש שלה. לא בזכותה, לא בעקבות מעשי ידיה. כל הטוב הוענק לה כמתנה, ולא כדבר שהוא ממש חלק ממנה. הוא שכב לו שם למטה, לבד הכל היה לו, לא חסר לו דבר, כל חלקיו שלמים ומתוקנים, מוכנים בשלימות לעשיה ולפעולה. אבל העיקר בעצם היה חסר. משהו שיבוא ויחייה את חלקיו, שיתן משמעות ותוכן, פשוט - היה חסר לו נשמה. אז קרה השינוי - הם נפגשו. היא הושמה בתוכו והוא מחוץ לה, זרים, לא מכירים, מנסים לעכל אחד את מציאות השני. "הוא מוזר, יש לו משיכות לכיוון חסר תוכן, הוא רוצה דברים ללא משמעות, אומנם איכותי, אך נמצא נמוך נמוך" "היא מוזרה, לא מבינה אותי, רוצה דברים אחרים שאני לא מכיר, מחפשת דברים שם למעלה רחוק, מתקשה לקבל את מקומה החדש" היא בניכור - מסתכלת עליו מלמעלה והוא בריחוק - מסתכל עליה מלמטה. פתאום היא הרגישה שמשהו שהיא חיפשה נמצא כאן, היא יכולה לעשות טוב שיהיה ממש חלק ממנה. והוא מצידו הבין שסוף סוף החיים הגיעו אל איבריו. הוא הרים את היד - והיא הסכימה, היא בקשה להרים את הראש - והוא הרים. "כמה זמן אנחנו יחד?" שאל אותה הוא. "במקרה הטוב 120 שנה" היא ענתה. "בואי נמהר, נעשה המון דברים" הוא אמר, "בואי נאכל, נרוץ, נכיר אנשים, נשחק, יהיה כיף!" "בשביל מה?" היא שאלה. "מה?" הוא לא הבין. "מה המטרה?" "מה זה?" הוא לא הבין שנית. "צריך לעשות טוב" היא אמרה לו, "מישהו ברא אותנו בשביל שנעשה משהו, שננצל את הזמן ללכת קדימה". "אני רוצה לאכול" הוא הכריז, "שום 'טוב' ואף מילה על 'קדימה' כשאני רעב, אני צריך לאכול". "אנחנו לא מדברים באותה שפה" האנחה הנשמה ואמרה לו - "כמובן כמובן נלך לאכול, אבל תזכור בשביל מה זה, ותאכל רק כמה שאתה צריך. אין טעם לאכול ללא סיבה". "אבל זה כיף" ענה הגוף והתחיל לזלול את האוכל. נראה היה לנשמה שהוא דווקא ממהר, דווקא בולס ולועס בקול. והגוף שוב הרגיש שהיא רחוקה, לא מכירה אותו, לא איתו. אומנם זאת הנותנת לו חיים אך מונעת ממנו לעשות את כל רצונותיו ושאיפותיו. אבל - אם חילוקי הדעות הם התחילו להרגיש שהם יחד, שהם אדם אחד, שיש להם רצונות משותפים וגם מטרה ואהבה משותפת, שהם יכולים ללכת יחד לכיוון אחד. ורק יחד, כי בנפרד לאף אחד מהם אין כוח. ואז, בהקשבה רצינית אחד לשני, בהערכה ובאהבה הם התחילו לפעול יחד. הוא גילה שיש בתוכו רצון לטוב, ושכשהוא באמת מקשיב לעצמו לעצמיותו האמיתית הפנימית העמוקה הוא שומע אותה, אין לו כלום חוץ ממנה. הוא הקשיב לה והיא דיברה אליו, לא בצעקה, אלא בסבלנות ובהתאמה. הם הלכו יחד, שניהם, באהבה וביראה, לעשות את רצונו של בוראם. נכתב לפי בקשתה של מיכל ניצוץ (חברתי המקסימה מהמדרשה) לכתוב לכותרת - הדייט הראשון של נשמה וגופי (וגם היא כתבה על זה, מומלץ!) אבל שלי יצא קצת אחרת...