[ליצירה]
לבית הקברות הולכים אנשים חיים.
המתים כבר לא שם.
התאבדות היא נושא פתלוגי. רד מזה. כתוב על החיים. זה כשלעצמו יוריד את נושא ההתאבדות מהפרק. רוצה לדבר על כך ? כתוב לי הודעה אישית.
[ליצירה]
כנפי שחר, תודה על התגובה, אבל כנראה שאני צריך להיות יותר ברור בהסבר. אלה שני שירים נפרדים שאין קשר ביניהם חוץ בזה שהם עלו בראשי , יורם , שכתב אותם , בשני אוירות לגמרי שונות זו מזו ושניהם באו אחרי שבקרתי בכרם.
הראשון הוא שיר של שיכרות מהנוף, הטבע, השמש השוקעת, היבול - בכרם - שהוא מקור היין, אבל הוא עצמו, באשר הוא גורם לשיכרות בלי לשתות יין - אני מועד, אני הוזה מדורות. זהו שיר הלל לגפן ולפרי הגפן.
השיר השני הוא מטאפורה (ממזרית משהו) שבאה לי כאסוציאציה בעודי מהלך בכרם. כיצד בכול התפארת הזו של מעשה המחשבת ישנו איזה עשב שוטה - גידול פרא - שדומה לגפן, שרוע על הארץ, פרי אין לו, אבל משמש מסתור לליסטים ששודד את הכרם באישון לילה. זהו משל. הנמשל מוכר לכולנו.
[ליצירה]
שלא יהיו אי הבנות, לא התכוונתי לבטל את ערכו של השיר אלא לציין שתחושה זו ישנה גם לאחרים, אבל בפירוש, לכל אחד יש משמעות אישית משלו. זהו ביטוי הממחיש כמה אנחנו רחוקים ממאוויינו, ומחפשים את הדרך להגיע אליהן. לכן פלונית, ראי בתגובתי,הזדהות עם תחושותיך ולא משהו אחר
[ליצירה]
התגובות עד כה נראו ילדותיות. אהבה איננה "שמלץ" צריך להיות גם בוגר וגם רגיש, בשביל להזדהות עם השיר זה.
בעולם האהבה בדידות היא מצב בלתי נמנע, בו אתה יכול לדבר עם עצמך עם סיגריה ביד, ולשאול את עצמך את השאלות שאיתן תצטרך להתמודד כאשר תעמוד פנים מול פנים בפני המציאות אליה ייחלת. את הדבר הזה מבטא השיר בצורה מושלמת. כמו שנאמר :
"אין אהבות שמחות"
[ליצירה]
"אין אהבות שמחות" כמו שאמר ג'ורג' בראסאנס.
( נדמה שלא טעיתי במשורר-זמר ובבטוי שמו).
ואולי דווקא העצבות היא זו שהופכת את האהבה כל כך משמעותית לעיצוב אשיותנו?
תגובות