[ליצירה]
אני קורא את שירך שוב ושוב, ואמשיך לקרוא אותו גם בימים הבאים. כמה כאב ועגמת נפש אפשר למהול בדברי שירה של חמש דקות שנמשכות לנצח. השיר הזה עולה על גדותיו. כמו חלב שגלש ודפנות הסיר נחרכו,וברגע מסוים צריך פשוט לכבות את האש. *****
[ליצירה]
תודה לכל המגיבים. הדיון סביב היציררה הזאת היה חשוב בעיניי, כי היו בה כמה רעיונות שניסיתי לשלב ביצירה אחת שהמוטיב שלה הוא: "חוסר האונים שלנו בהושטת עזרה" צודקים אלה שאומרים שמבינת יצירה היהי רצוי לחלק אותה לשתי יצירות. האחת "אנני דובר בשפתו". והשניה "כנף שבורה". תודה לאלה שהציעו כיצד לתקן כדי להשאיר את זה כיצירה שלמה. לבסוף החלטתי לקבל את הצעתו של שי, עם עוד תיקון קטן משלי.
[ליצירה]
לאלמונית שלום,
השיר מצטיין בכך שהוא שיר שצריך לקרוא אותו שוב ושוב וכל פעם למצוא דברים חדשים לחשוב עליהם.
באשר לתוכנו, אם הבנתי אותו כראוי, אני בדעה שללכת בקוים עושה אותנו "צרי אופק".
פעם כתבתי על חבר שלי, שהיה חקלאי שיר שהתחיל במילים:
"האיש שהלך בשדות
אך מעולם הלך בתלם......."
בשביל להגיע לתחנה שלך, שנמצאת באופק, צריך לחרוג מקו החוף ולשוט במרחב.
כיוון שגילי מופלג אני יודע שאפשר להחליט לצאת למרחב גם כשיש סערה (בעיקר בתוכך פנימה) ורצוי גם בגשם שוטף ומטריה שבורה. תני לגשם לשטוף את דמעותיך במקום לבכות יחד איתו.
קו החוף הוא תלם ישר, כמו גם הכביש שיש לו סוף.
אני מושיט לך יד כדי לגרור אותך החוצה מהקווים הצרים וזה יעשה אותך אמיתית.
ולסיום, תמשיכי לכתוב, כמו שאומרים "יש לך את זה"
תגובות