לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
רונית רייטר
-
משתדלת להיות אמיתית. לשמוח ולשמח, לגדול ולגדל.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] אי! זה כואב! חזק, אולי מדי... כתיבה יפה, ומעניינת. תודה ששוב העלת לי את זה למודעות. רק אל תפסיק לחלום... מזכיר לי משפט של הרב קוק שהולך בערך ככה "המציאות אין לה כנפיים כשל החיזיון" אבל, ממשיך שם הרב קוק, אם האדם יודע את זה הוא מתאזר בסבלנות. גם המציאות תתקדם, גם היא תחלום, לאט לאט זה יקרה, אבל רק אם אתה אני וכולנו נמשיך לחלום... [ליצירה]
- [ליצירה] הלוואי! כתבת מקסים, חשוב ואמיתי כל כך... שכל יום יהיה לך יום כזה, ונראה לי שזה תלוי רק בנו! [ליצירה]
- [ליצירה] כתבת ממש יפה כמה יפה חשוב להגיע ללב של אדם, הלואי וזו תהיה שאיפה של כל אדם ואדם, בכל מקום ומקום בעולם, בכל רגע ורגע... אבל מפתח הלב הוא לא איזמל, מפתח הלב הוא חיוך, אמון, אהבה... ככה חומות הלב לא נקרעות בכאב, אלא נמסות מול החום והעוצמה... [ליצירה]
- [ליצירה] יאיר, קרן אור, ודאי ואולי... טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה... כמו שכתבתם - אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב, כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב... אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי? מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי. ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור. יאיר שגיא, מה אתה חושב??? [ליצירה]
- [ליצירה] ליבך שלך לא מטעה אותך, מיכל... בהצלחה בהקשבה האמיתית לליבך! אוהבת אותך תמיד, וכמו שהדס אומרת - באהבה גדולה וגדלה... [ליצירה]
- [ליצירה] נכון, אבל לכל דבר יש שני צדדים. בחז"ל גם מופיע הדימוי של כפרי שנשא בת מלך, כשבת המלך היא הנשמה במקרה הזה... [ליצירה]
- [ליצירה] אהבתי... במיוחד את הביטוי "בעת חירוף נפשם הכתיבו לנו לחיות" אני כל כך מרגישה את זה, וחושבת על זה הרבה. אחרי שחברה שלי נרצחה, חברה שלי סיפרה לי שמפקד אחד אמר שהוא לא מסכים עם השיר "רקמה אנושית", (מכירה?) כי שם כתוב "ואם אחד מאיתנו הולך מעימנו משהו מת בנו משהו נשאר איתו" והוא אמר, החלק שלו שנמצא בנו לא מת, הוא ממשיך לחיות ואנחנו צריכים להמשיך ולחיות אותו, להמשיך ולגלות אותו... תודה... [ליצירה]
- [ליצירה] קשה... הכתיבה יפה וחזקה. אבל מה שאני מרגישה זה שאנחנו ממשיכים לחיות את המתים בתוכנו. כמה שנחיה יותר גם הם יחיו יותר כאן, כי בהכרות שלנו איתם הם נתנו לנו מעצמם, ואנחנו מחוברים אליהם בקשר שאי אפשר לנתק... [ליצירה]
- [ליצירה] אמה, כל כך נכון!!! המון פעמים אני חושבת שאנשים בארץ רק רוצים שקט, רק שלא יהיו פיגועים, רק קצת שלוה בחיים, ושוכחים את השאיפות הענקיות שיש לעם מקסים כמו שלנו... תודה... [ליצירה]
- [ליצירה] כל כך נכון... נכון וחשוב. אבל - לא הבנתי מה הקשר לצלקת (סליחה על חוסר הדמיון והמעוף...) אולי כדאי להסביר את זה קצת יותר, כי אני מרגישה שהפסדתי. שנזכה לתת מכל הלב... [ליצירה]
תגובות