לצאת לטייל,
ללכת בשביל שצייר לנו
עפרונו של ריבונו של עולם.
להביט במעשי ידיו,
ביצירותיו ובנופיו.
ללמוד כך ציור אחר
שצייר הבורא,
לא פחות יפה,
אלא אפילו יותר,
ללמוד את הציור
של נשמתך.
[ליצירה]
אמה, כל כך נכון!!!
המון פעמים אני חושבת שאנשים בארץ רק רוצים שקט, רק שלא יהיו פיגועים, רק קצת שלוה בחיים,
ושוכחים את השאיפות הענקיות שיש לעם מקסים כמו שלנו...
תודה...
[ליצירה]
אמה!
קראתי את שירך, התלהבתי, והזדהתי איתו כל כך, ואז ראיתי שאת הכותבת, ברור, איך לא הבנתי קודם...
כל כך נכון ואמיתי, שתמיד יהיה לנו כוח לאזור כוח ולהמשיך, עד שיבואו הימים הטובים יותר...
[ליצירה]
אהבתי ממש את הרעיון. זו אהבה כל כך אמיתית, ועמוקה.
זה ממש מזכיר לי שפעם מישהו אמר לי, מה זה "הוה דן את כל האדם לכף זכות", היה צריך לומר כל אדם ולא כל האדם, עם ה הידיעה? אלא, בשביל לדון לכף זכות צריך לראות את כל המכלול, את כל האדם, ואז אי אפשר שלא לדון לכף זכות, אי אפשר שלא לאהוב...
[ליצירה]
יאיר, קרן אור, ודאי ואולי...
טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה...
כמו שכתבתם -
אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב,
כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב...
אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי?
מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי.
ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור.
יאיר שגיא, מה אתה חושב???
תגובות