הכהן עמד למעלה, על גג של בית בעיר העתיקה, הסתכל על ההר השמם. העביר את עיניו על העצים, על המבנים, ומיקד את מבטו במקום קודש הקודשים. לפתע נעלמו מעיניו כל המראות, הוא לא יכל לראות דבר, עיניו מלאו דמעות. מתוך החשכה הוא ראה את עצמו עומד בבית המקדש, עם המוני כהנים נוספים, עם מזרק הדם בידו, ובקדושה נוראה נוטל חלק בתהליך הקרבת קרבן הפסח. הוא הצליח למחות מעיניו את הדמעות והביט שוב לעבר המקום. הביט בתקוה לראות את המראה שראה בדמיונו. הוא שוב לא הצליח לראות דבר. הוא התיישב על הקרקע, הניח ראשו על ידיו ובכה. היא עמדה שם לבד, כי לא היה לה עם מי לבוא. עמדה והסתכלה על השריד היחיד שנותר מהבית הקדוש. אותו שריד שלפניו ראתה עשרות פעמים את בעלה הצעיר עומד ומתפלל. אותו שריד שלאחר מותו פקדה לא מעט פעמים. עמדה והביטה, עמדה וציפתה לראות משהו נוסף. כמעט והחלה לצעוד לעבר השער אל ההר הקדוש. אולי, אולי כשתגיע לשם תראה את כל עם ישראל עולה לרגל, באחדות, כולם יחד אל הבית הקדוש. אולי גם יאיר יהיה שם יחפש אותה במבטו ויחייך. אולי ההמונים שחסרים לה כל כך יחיו שם שמחים. אולי תראה את הבית עומד בתפארתו קורא לה לבוא. היא הרימה את מבטה בציפיה ועיניה מלאו דמעות. היא השעינה את ראשה על הכותל, וכמו עשרות פעמים, בכתה. הוא עמד שם. רק שבועיים לאחר הפעם הראשונה שנגע באדמתה הקדושה של ארץ ישראל. הוא חשב על אבותיו שחלמו להגיע לכאן, הוא חשב על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו לעמוד במקום הזה. הוא נשא את עיניו את ההר. ליבו נשבר בקרבו. כל החלומות על ירושלים, כל הציפיות והתקוות, עמדו לפניו מושפלים. כל כך הרבה פעמים ראה בעיניו את הרגע הזה. הוא עולה לארץ, יחד עם כל העם, מגיע וזוכה לראות את הבית הקדוש מכל. זוכה להריח את ריח הקטורת, לראות את האור היוצא מהמקדש. המציאות עמדה בשפלותה לפניו. ברגע של כאב גדול, הוא קרע קריעה על ירושלים, ומעיניו פרצו דמעות. הוא עמד שם בצום הקשה. זה לא היה שונה בהרבה משאר הימים שגם בהם אין לו הרבה מה לאכול. הוא ניסה לתאר את היום שבו לא יהיה לא רעב ולא צמא. את היום שבו איש לרעהו יאמר חזק.את היום שבו לא יצטרך לעמוד ולהתחנן למעט כסף. כולם יהיו יחד הוא לא יצטרך אפילו לבקש, הם יתנו לבד. ואולי לא יהיה צורך שהם יתנו. הוא רצא לראות את היום בו ארץ ישראל תהיה מרכז העולם ותחזיק את הכלכלה העולמית. הוא לא הצליח לדמיין זאת. המציאות הקשה סגרה עליו, הוא הלך לפינה ובכה. הם עמדו כולם. כל אחד ומחשבותיו שלו. כל אחד וכאבו שלו. כל אחד והחורבן שלו. אך החורבן של כולם היה אחד. הדמעות זרמו ללא הפסקה, והכאב על הבית הקדוש, שעוד לא נבנה, שבר את הלבבות. אך המבטים כאילו אמרו: זכרו, המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבנינה...