[ליצירה]
חזק!!! והניסוח הילדותי ממש במקום!!! אהבה תמימה לא"י כמו האהבה התמימה שבין הורים לילדתם הקטנה ואני דווקא הבנתי ת'נמשל של האבא בתור הממשלה,המדינה, לא?
[ליצירה]
אהבתי ממש אם הבנתי נכון את כוונתך:
זה אמור להיות משל לעם ולארץ?
קשור להתנתקות וכו'?
אבל אם זה זה, אז לא נראה לי שזה מספיק ברור...
אהבתי את הסוף, אבל באמצע יש די הרבה קטעים מיותרים, לדעתי.
הניסוח ילדותי משהוא אבל אולי זה בכוונה??
סה"כ מיוחד למדיי! (:
[ליצירה]
חיכיתי לפואנטה.... והיא הגיעה לי בסוף, רק לא בצורה מלבבת כל כך.....
זה כל כך עצוב. כל כך הרבה פעמים (לצערנו...) ילדים צריכים לעמוד במצבים האלה, המזעזעים האלה.
זה שממשיכים לאהוב את האבא על זה עוד לא שמעתי, צריכים כוחות עצומים כדי להמשיך לאהוב את הפוגע, זה כואב.
ליתוש.
[ליצירה]
[ליצירה]
חובה לקרוא!!!!
בס"ד
אין מילים...
החזרת אותי אחורה בפוווווול זמן, לרגעים הקטנים היפים והתמימים הללו, והכנסת בהם משמעות אדירה של מהלך החיים...
וכמו שאומר המוטו שלי: "החיים הם לא איך שהם נראים, הם מה שאחנו עושים מהם, תמיד היו ותמיד יהיו"...
יישר כוח!
[ליצירה]
אני בהלם שאני המגיבה הראשונה לשיר הזה....
איזה שיר מקסים....
מתוך המשברים,מתוך הקשיים לפעמים אנחנו יוצאים רק מחוזקים יותר...
רק אחרי הגשם יוצאת השמש...
משהו...
[ליצירה]
בס"ד
רונית יקירתי
א"י תדע בעז"ה שישראל אוהב אותה מספיק.
שהוא לעולם לא יוותר עליה בליבו,בעז"ה גם לא במעשים
כי היא והוא הם אחד.לא שניים.ואדם לא יוותר על חלק מנשמתו.
דווקא עכשיו אחרי שדברנו אתמול בערב על זה שאנחנו שמחות שנולדנו בארץ ולא חווינו את השואה אני מרגישה שהשורשים שלי כאן ועץ לא יעקור את שורשיו כי בלעדיהם הוא ימות.וה' ישמור על עמו ועל ארץ הקודש
שנזכה להרבה סיעתא דשמיא.
אוהבת מיכל
[ליצירה]
בס"ד
לרונית היקרה:
תודה על שהפנית אנשים לקרוא את היצירה שלי.
קטונתי מלכתוב כמוך(כל אחת וסגנונה).
מקסים ממש.
אני שמחה שיש לי חברה כמוך!!!
אוהבת מיכל
[ליצירה]
לרונית!
תודה על הדרשה המלהיבה אך נראה לי שזה פשוט שאלה של סמנטיקה...
בעקרון אני מסכים אתך (מבחינת התכנית האלוקית המתבצעת בעולם בין אם נרצה או לא)
אך מבחינתי ישנם הרבה דברים שמאפיינים אותי
והרי לא תוכלי לחלוק על כך
[ליצירה]
...
:-] או... זה באמת קיטצ'י...רק הייתי מצפה לאיזה שהוא פרפר שיתעופף שם [או שלא..] כדי להעצים את המעבר... {יוו.. בסיפורים האלה המעברים שלך ממש חלקים! <הייתי אומר 'נא לרדת למציאות בבקשה..' אבל היית עונה לי בטח 'מה, הרב זצ"ל לא מציאותי היה?!'..^_^>}
דוגמא טובה לדבר, 'הליכה והרהורי חזרה'... הרבה רעיונות ניגוד למדתי משם... [-בדר"כ צריך להעצים משבר כדי להגיע למסקנה חיובית, כ"כ.]
גרעין מעולה של סיפור, כתוב טוב ומסוגנן... [רק ל'טרגד' [מלשון טרגדיה] או 'להרא' [מלשון הראויות...] את הסיום... איך זה יכול להיות שתוך שניה יש פתאום קרן אור אם בכינו עכשיו שעתיים? [טוב, זה בד"כ כן.. לא דוגמא טובה אוף...P)]
והכי אהבתי - איך שבסיפורים אנשים יכולים לחשוב משפטים מעוצבים כאלה... {או - איך זה שכולנו בסיפורים חושבים כמו ש"י עגנון או מרים ילן שטקליס לפחות...
פשוט ניסיתי את זה פעם.. ואףפעם לא יצא לי שחשבתי 'להיות, או לא להיות! זו שאלה!!' אלא פשוט יצא לי 'יווו.. איזה באסה....' :))
[ליצירה]
חוויה מוכרת, אומנם פחות בקיצוניות, אבל זה קורה לא מעט... טוב שאת מזכירה לי לחשוב ככה.
כתובה יפה, אולי ארוך מדי, החוויה של הכאב יותר חזקה מהחוויה של הראיה החיובית (אולי זה מה שהתכוונת, אבל נראה לי שכדאי להדגיש את זה יותר)
בכל מקרה, ישר כוח, הרעיון והנושא חשובים ממש!
[ליצירה]
הייתי רוצה לבכות בתור תגובה, אבל קשה לי לכאוב יותר...
אבל את יודעת, אמה? גם בשעת דימדומים יש אור, גם כאן יש תקוה, יש לנו כוח, ויש לנו לאן ללכת...
מזכיר לי שיר מקסים שכתבת (והעתקתי ממנו משפט לפנקסי האישי) בו כתוב:
"אנשים קטנים הם בעל כורחם עמוד האש של העם"
כל כך אהבתי את המשפט הזה, עם כל הכאב יש בו מבט קדימה, מבט של שליחות.
זה היה חסר לי קצת בשיר הזה. אבל בעצם, צריך להיות רגעים של כאב כמו שכתבת, כי בלי שכואבים כמו שצריך, גם אי אפשר להגיד שהכל לטובה וכו'. לפני שנביט הלאה צריך לכאוב, צריך להרגיש חלק מהעם, כמו שאת מרגישה בצורה ממש מדהימה, (וגם כתבת מקסים בשיר). אבל גם אז אסור לשכוח שיש עוד תקוה, ועוד כמה רגעים נרגיש אותה...
[ליצירה]
יאיר, קרן אור, ודאי ואולי...
טוב שחזרתי לקרוא, קיבלתי ממכם כיוון למחשבה...
כמו שכתבתם -
אני רוצה לזכור את השואה בצורה של להגשים, לחיות, להמשיך. אבל כשאני שומעת את סיפורי הזוועות שהיו שם, סיפורים שכל כך קשה לי לשמוע, סיפורים שממלאים אותי בכל כך הרבה כאב,
כל כך קשה לי אחר כך לקום, לפעול, לשמוח ולעשות, כי זה כל כך כואב...
אז, כמה לשמוע? האם לשמוע סיפורים כל כך קשים? מה בדיוק צריך לזכור? מתי?
מה שחשבתי - שחשוב כל כך לזכור את זיפורי הזוועות הקשים, הם המרכיבים את המסר המהותי והמשמעותי של השואה, אבל צריך לעשות את זה במידה, שזה לא יהיה כואב מידי.
ויום (או יומיים) בשנה זה יהיה כואב כל כך, וזה ישפיע לשאר הימים בצורה חיובית, על מה שצריך לזכור.
יאיר שגיא, מה אתה חושב???