"את מנת המרק של היום לא תקבל! בקצב העבודה הזה טוב יהיה לנו יותר להיפטר ממך!" בום! עוד אדם קרס ונפל ארצה. עוד אדם בתוך קבוצה של אנשים כפופים, הנושאים על גבם עבדות של 200 שנה. כבר לא נותר בהם כוח להוסיף דבר למשא הכאב שעל גבם. מעט אנשים, אמיצים וחזקים במיוחד, הביטו לראות מי הנפגע. הפעם זה היה יעקב. אילו היו יכולים לבכות ודאי היו עושים זאת עכשיו. יעקב, גיבור חיל ממש. לא פעם עזר לחלשים, אלה שכבר מזמן לא כאן, לסיים את מנת העבודה היומית כדי שיזכו למעט האוכל שהרשעים הללו מספקים. "אז יעקב נשבר" חשב חגי בכאב, "יעקב... מה הוא אמר תמיד? "ה' עוד יגאל אותנו, אתם תראו, עוד נצא מכאן ברכוש גדול, עוד נגיע לארץ שלנו בה נהיה עם אמיתי, לא עם של עבדים". כמה תמים היית, יעקב, עוד האמנת בטוב, חשבת שיש אפשרות שנצא מכאן, שיהיה שינוי. אבל נפלת עכשיו, נפלת כמו שנפלו כל השאר וכמו שניפול גם אנחנו". צעקה קטעה את מחשבותיו של חגי "מה אתה חולם?! אני רוצה הספק מלא היום, אם לא יותר!" המקל חבט על גבו, חגי נפל על הריצפה. "אני חייב לקום, חייב לחיות!" קול בתוכו צעק. "בשביל מה?" שאל ההגיון. "אי אפשר ליפול ככה!" אותו קול חזר וצרח, נחנק אבל לא מסכים לאבד כוח "קום, חגי, קום!" חגי קם, מתנדנד, אף אחד לא הסתכל עליו. כולם עבדו במלוא כוחותיהם הדלים, שלא יפלו הם. ליבו של חגי יבש. לחלוחית החיים שלו - יעקב, נפל. איך ימשיך הוא? איך יהיה מסוגל הוא לקום? אך מסתבר שהמציאות חזקה היא ממחשבות. הוא קם וממשיך, ממשיך, ממשיך, חי, חי, חי. "בשביל מה?" שאל שוב ההגיון ולא הרפה. חגי לא ידע את התשובה, רק ידע שהוא חייב לחיות, חייב, חייב להגיע היום לארוחת ערב, חייב לקום מחר, חייב להמשיך לעבוד. להמשיך, להמשיך, להמשיך. "איזו עצלות יש פה היום!" עוד צעקה נשמעה, ועוד אדם נפל. הפעם גם חגי לא הסתכל. הוא לא מסוגל יותר הוא חייב להמשיך. חייב להמשיך. לא עניין אותו כלום, רק להמשיך את העבודה, לקבל את האוכל ולהמשיך את העבודה. הכוח לחלום ולקוות שהיה בו נגמר. הוא לא האמין יותר שאפשר לשנות. אדם חדש הגיע, התחיל לדבר על גאולה, על יציאה מהארץ הארורה הזאת. האנשים השתיקו אותו "אין לנו זמן, אנחנו חייבים לעבוד!" הוא עבר ממקום למקום, ניסה לדבר, לעודד, לאסוף את האנשים, אך דבריו נפלו על אזניים אטומות. האנשים איבדו את התקוה, הם כבר לא רצו להיות בני חורין. הניצוץ שבליבם כבה. * * * הם צעדו שם מליוני אנשים. מליוני עבדים משוחררים היוצאים ביד רמה. במשך השנה האחרונה הם למדו לאט לאט לזקוף את הגב. חלק עוד הרכינו את הראשים, חלק הביטו על המנהיג שלא היו יכולים להיות בלעדיו, חלק פשוט הלכו והלכו והלכו. חגי הרים לראשונה מזה שנים את ראשו. הוא הרגיש שהוא מתחיל לאסוף את רסיסי חלומותיו. הוא נשא את עיניו בשמחה. דמותו של יעקב עלתה בראשו. "יעקב, יותר מכולנו צדקת, ה' גואל את עמו ממצרים!" הוא המשיך לצעוד, נושא עימו את העבר את העתיד, לוקח עימו את כל אלה שלא זכו. לוקח אותם בכאב גדול, אבל עם שמחה עצומה של יציאה, שמחה של ידיעה שבעצם הם יצאו איתו. הוא הביט מסביב וראה מבטים מהוססים, כאילו יודעים שגופם אומנם כבר חופשי, אבל נפשם, עוד דרכה ארוכה אל החירות. לתוך מחשבותיו חדרו לפתע צעקות ופחד. רעש גדול, אנשים התחילו לרוץ. "קדימה! לא, אחורה! מה עושים? להתכופף! לרוץ! להתחבא! איפה? לא חשוב, להתחבא! איפה רבקה? הרגע היתה פה. אמא! אמא! איפה את? המצרים רודפים אחרינו! לברוח! לחזור אליהם! למה משה לא אומר כלום? אין לנו סיכוי, בואו ניכנע! הכל ירד לטמיון! ה' תעזור לנו!" חלק מהאנשים נשכבו על הריצפה, חלק קפאו על מקומם במבטים מפוחדים, ריקים. מעטים היו שעמדו וחיכו לישועה. דווקא אז, ברגעים הקשים הללו, הגיעה התשובה בנחת בביטחון באהבה. "דבר אל בני ישראל ויסעו". אתם עמי, אהובי, יש לכם כוח, יש לכם עוצמה. תמשיכו לחלום, תמשיכו לקוות, זו הדרך אל החירות. תמשיכו להתקדם עד שתאמרו שירה על הים. סעו קדימה בכל דור ודור, סעו עד שתוכלו לשיר את אותה שירה שתשמע לעולמי עולמים, שירת העם ושירת כל אחד ואחד, שירת האמונה והחירות. חגי המשיך לצעוד. לא היה לו קל לקלוט שגם כשנראה שאבדה התקוה יש סיכוי שיהיה טוב. שגם במצב הכי קשה צריך לשאוף ולרצות לשנות. הוא נשא את עיניו קדימה והבין שזו החירות האמיתית. לדעת שאתה לא משועבד למה שקורה, למציאות החשוכה שבה אתה נמצא, אלא אתה יודע שאתה מעבר לזה. אתה יודע שעוד תוכל להאיר, עוד תוכל לבעור. ואז אתה מתקדם ומתקדם ומתקדם. הרי זה מה שאמר לנו הקדוש ברוך הוא "דבר אל בני ישראל ויסעו!"