שוב היא בורחת. האדמה מתחת לרגליה רועדת. אולי אלה בכלל הרגליים שלה שרועדות. היא כבר מזמן הפסיקה להבחין בהבדל. התרגלה כבר לחוסר היציבות הזה, לחנק, לזה שהעולם סוגר עליה. שוב היא בורחת. תוך כדי ריצה עוברות לה בראש תמונות, הבזקים של זיכרון. היא כל כך מנסה לשכוח!! זה פשוט לא מצליח. שוב ושוב היא נכשלת בנסיון להדחיק, להחליק, להבליג. מבטיחה לעצמה שזו ההתמוטטות האחרונה. no more tears. היא חייבת להפסיק את הריצה המטורפת הזו. להשלים עם המצב. שלווה כבר לא תהיה לה בגלגול הזה. it was ment to be. אסור לה לחשוב אחרת. את עצמה היא כבר לא תאהב. ממילא אין את מה. את המקומות מהם אמורה לצמוח אהבה מכסה קרחת ענקית. לבנה, קרה ומצולקת. ואת הצלקות האלה שבליבה שום יוד לא מצליח לרפא...