שוב חלמתי אותך. לאחרונה, את אחד השחקנים הקבועים בדרמה הלילית שלי. חלמתי אותך שמחה, פועלת, אוהבת, חיה, ובעיקר חולמת שק של חלומות שנקטעו באחת. חלמתי אותנו כשהיה עוד ביחד כזה. אז, בתיכון, במסיבת סוף י"ב שעשינו לכיתה. חוויתי מחדש במלוא חומו ועוצמתו את חיבוק הדוב שהענקת לי. שמעתי שוב את התחינה שהיתה אז בקולך- "אנחנו חייבות, חייבות, לשמור על קשר"- אמרתי לי אז. והבטחתי. וכשלתי לקיים. אהבתי אותך בכל ליבי, כמו שאהבתי חברות אחרות, ולא השכלתי לאחוז בידידות הטהורה הזו בשנים שעוד יכולתי. אני לא אשכח את היום בו נודע לי שאת חולה. לא הצלחתי לעצור את הדמעות. את, המוכשרת של הכיתה, זו שצפינו לה עתיד מזהיר של פרופסורית חשובה ומרצה נערצת, נאבקת כל יום מחדש, כדי ללכת לקורסים של שנה א'.. נאבקת על כל יום בחייך. החלטנו להיאבק איתך. כמה התפללנו עלייך.. את הדמעות שלנו הכותל כבר הכיר היטב. הריח אותן מרחוק. ... כמעט לפני שנה... אני בטוחה שכשהספידו אותך הצטנעת שם למעלה וחשבת "כל המחמאות האלה לא מגיעות לי". כזו היית. אבל אנחנו הרגשנו אז שאף מילה לא מצליחה באמת להכיל אותך. ... וחזרנו לשגרה. כל אחת למירוץ הפרטי של חייה. כל אחת נושאת אותך עמה, בצורה אחרת. גם אני. מקדישה רגע אחד ביום, לזכרך. משתדלת לעשות מעשה חסד קטן ברגע הזה שיהיה ראוי לזיכרון שלך. ובלילה חולמת אותך..