מוניקה, זה אחד הכינויים שלנו אחת לשנייה. כינוי שנולד באחת השיחות שלנו, כששאלתי אותך עם איזו דמות את מזדהה בfriends , ושתינו אמרנו פה אחד, עם מוניקה. שתינו, מתוסבכות שכמונו, כל אחת עם התסבוך שלה כמובן. כל כך שונות, ובעצם, כל כך דומות. בחיים לא חשבתי שאחת מבין שלוש החברות הכי טובות שיש לי, תהיה אפיקורסית גמורה. אחת שאוכלת חזירונים ושרימפסים דבר שבשגרה. כשנפגשנו, קלטתי בשניות, שאני ואת קורצנו מאתו חומר. אמיתי. ישיר. שלשתינו, כל כך קל לאהוב אחת את השנייה, אבל כל כך קשה לאהוב את עצמנו. הסתדרנו מצוין מהרגע הראשון. אני לא אשכח, שיומיים אחרי שהכרנו, נתקענו במשרד בשלג, והיה לך ברור שאת לוקחת אותי הביתה, למרות המרחק, והערכתי את זה כל כך. אני מסתכלת אחורה, ומחפשת את המפנה הגדול בחברות הזו. המפנה שהפך אותה לכל כך מיוחדת. לטהורה. ונזכרת. נזכרת בשיחת הוידוי הגדולה שלנו. השיחה שחשפה את הסודות הכמוסים, את הפרטים הלא כל כך נעימים של הילדות שלנו. שהפכו אותנו לחסרות ביטחון, כל אחת בדרכה שלה. היית כל כך פתוחה איתי, ואני חושבת שרק בצורה הרגישה הזו עזרת לי להיפתח ולספר. עברנו כל כך הרבה ביחד בשנה האחרונה, מושיטות יד כשצריך, מחבקות, מבליגות, ותומכות, בתמיכה אינסופית. כזו, שבדרך כלל אפשר רק לחלום עליה. בשנה הזו, כל אחת מאיתנו התקדמה קצת יותר, במסע הזה, בחיפוש אחר האהבה העצמית שמתחבאת באיזה חור בליבנו. אני לפחות, למדתי להיות יותר שלמה עם עצמי, עם הפגמים שבי. ביחד נלחמנו. כבר כמה שנים טובות אחד הדברים שמחזיקים אותי ביותר, זה החברות שלי. אבל עד שפגשתי אותך, לא ידעתי עד כמה. תודה רבה על הכל. מקווה בשביל שתינו, שנמשיך לשרוד את הכל. שננצח. אוהבת אותך כל כך, אני.