כשאני מסתכל עלייך, אנחנו שנינו לבד בעולם. לא, העולם לא נחרב והמין האנושי לא נכחד. אנחנו לבד כי את יושבת מולי על החול הלבן, ואף אחד לא קיים בראשי חוץ ממך. את צופה בשקיעה, ואני בך. כרגיל, את מסתכלת הלאה, תמיד מנסה למצוא את הטוב ביותר, להשיג את המירב. אצבעותי מטיילות על פנייך, מחשבותי מחפשות בראשך. על מה את חושבת? אף פעם לא ידעתי, אולי אף פעם לא אדע. פנייך, משקפות את מחשבותייך, אבל תמיד הרי ידעת לזייף את ההבעות האלה שלך. את מחייכת והפנים שלך לובשות הפתעה. הפה נפשק קצת, השפה התחתונה נשמטת, העיניים קצת מתכווצות והגבות מתקרבות אחת לשניה. אני מנתק את מבטי מפנייך ועוקב אחר מבטך. ברגע הראשון אני לא מצליח לראות במה את מתמקדת. אני מסתובב בחזרה אליך, אבל את בשלך, לא מודעת אלי, תמיד שומרת על העצמאות שלך. אני מסתובב שוב אל המים ואז אני רואה. שלושה סנפירים גדולים חולפים אל מול השמש, מסתירים אותה לחצי שניה בכל פעם, גורמים לי למצמץ בכל פעם שהשמש מתגלה מחדש. את ממצמצת? או שאת מהופנטת, דבוקה במבטך אל השמש הנעלמת בתוך הים הכחול, בתוך עינייך. עכשיו הן נעצמות. הדלת קרובה אליך. שתי מרצפות ימינה ממך ואת בחוץ. את יוצאת? עינייך מרצדות על פני החדר. מביטה על הדלת. מביטה עלי. שוב על הדלת. תצאי. תעזבי, אני צועק. את שומעת? אני צורח. לכי מכאן, את לא רוצה להיות כאן. את צועקת חזרה שאת כן רוצה, שאני לא מבין. אני רוצה לצעוק חזרה, אבל כלום לא יוצא. פי נשאר פתוח ואילם. אין לי מה לענות לך. אני לא מבין. מאז שאנחנו מכירים אני מנסה להבין. הפנים שלך אומרות הכל ולא כלום. תסכול, כעס, רוצה להישאר, רוצה לחבק אותי. כבר לא. רוצה לעזוב, מחכה לאישור שלי. את לוקחת שאיפה עמוקה ופולטת אנחה כשאת מפילה עצמך לאחור על הכורסא. עינייך נחות בעצבנות על פניי. האישונים מקפצים ימינה ושמאלה. יד שמאל עולה אל הפה. את מורידה מבטך לכף היד, מוצאת לך קורבן ומתחילה לכסוס. די, אני לוחש. את מפסיקה בהיסוס, כמו תמיד, כאילו מנהלת מאבק עם היד כדי שתרד למטה. לעזאזל איתך, את צועקת. יופי, תבטאי את זה. תוציאי את זה החוצה. נמאס לי לנחש, לגשש באפילה. את יוצאת מהדלת. אני סופר בשקט, מחכה לטריקה. דממה. הדלת נסגרת באיטיות. דמעות של כאב צובעות את עינייך באדום. פנייך בוערות אבל גם השיער הרטוב שמסתיר כווילון את עינייך לא מצליח לעמעם את מבטך הכחול. חוטים כחולים יוצאים מעינייך ועוטפים אותה. מקרבות אותה אלייך. חזך עדיין עולה ויורד והבל לח מפזר בעדינות את שיערך מעינייך. היא נחה בחיקך כעת. החוטים נרקמו כבר לחבל עבה ביניכן. חזק יותר מהחבל שנקטע זה מכבר, שקשר אתכן תשעה חודשים. חבל שיחזיק אתכן עד שיקטע בעוד תשע עשרה שנה. ידך הימנית מגששת את דרכה אלי ומוצאת את כף ידי. את לוחצת אותה חזק, ואני מחזיר בלחיצה ולא משחרר. את מושכת אותי אלייך וכך אנחנו נשארים. את והיא גוף אחד ואני כורע לידך, ראשך על כתפי, מנגב את הזיעה ממצחך. אנחנו מתרוצצים ברחבי הבית. קופצים על המיטה בחדר השינה כמו ילדים קטנים. פותחים וטורקים את ארונות המטבח. יוצאים לגינה, משחקים תופסת על הדשא. אני תופס אותך ואת מתנערת. אני מותח את ידי כדי לתפוס בכתפך, את מפתיעה אותי ואנחנו נופלים על הדשא הרך. אני צוחק עד בכי, את מחייכת את החיוך העקום קצת הזה שלך, שבגללו התאהבתי בך. נושכת לי את הגב, מתענגת על כל פרץ צחוק שלי כשאת מדגדגת אותי איפה שאת יודעת שאני רגיש. אנחנו משתוללים עד אפיסת כוחות וכשאני חוזר למטבח ויוצא עם קנקן מים קרים את מתנדנת על הנדנדה. ראשך מוטה לאחור, צופה אל השמים. מותחת את הרגליים קדימה בכל פעם שהנדנדה יורדת למטה. כשאת רואה אותי את מאטה. נותנת לי להתיישב לידך. ואנחנו יושבים כך מחובקים ושותים בשקט. שיערות שיבה מבצבצות בשערי והחיוך הכובש הזה שלך כבר מוקף בכמה קמטים דקים בזוויות הפה. קמטים קטנים של נחישות מעטרים לך כעת גם את העיניים, הופכים אותן ליפות מאי פעם. זה הבית שחלמנו עליו, את לוחשת, כעת הוא סוף סוף שלנו. אנחנו ממשיכים לדבר כך בלחישות עד שמחשיך. את קופצת מהנדנדה לפתע. עשרים שנה לא שינו את אופייך ולא הצליחו ליישב את דעתך ולא במעט. את מושכת אותי אחריך לאמבטיה שאת עיצבת אותה לרצונך. אני יושב בזמן שאת ממלאת אותה בשמנים ובבשמים שרק את יודעת את סודותיהם. ואז אנו נכנסים לתוך המים והזמן נעצר מלכת. ושוב את יוצאת מן המים שכעת כבר התקררו לגמרי ומושכת אותי אחריך למיטה. ואנחנו אוהבים לאט, כמו שמעולם לא אהבנו כשהיינו צעירים. ואת מביטה לתוך עיניי במשך כל הזמן, לא עוצמת את העיניים עד הסוף. רק אז את מרשה לעצמך להרפות, ונותנת לגופך לנוח על שלי ברכות. כשאת מתגלגלת מעלי ואנו נשארים חבוקים משך דקות ארוכות אני מביט בך ועינייך מבריקות באור כחול. למה את בוכה אני שואל? ובהתחלה את מנידה את ראשך מצד לצד ומנגבת במהירות את עינייך, אבל כשהדמעות לא עוצרות את מתמסרת להן ומשחררת את מה ששמרת בפנים כלכך הרבה שנים. תודה, את אומרת, תודה שנשארת למרות הכל ועזרת לי למצוא את מה שחיפשתי. ועינייך נעצמות בשלווה בפעם הראשונה בחייך, וגם האישונים נחים ואינם מתרוצצים עוד בחיפוש אחר אושר. בבוקר אני מתעורר ואת כבר ערה מסתכלת עלי במבט סקרני, משחקת עם האצבעות שלי. וכשאת מסתכלת עלי, מה את רואה?