אתמול, בפעם הראשונה, תליתי מראה בחדר שלי. עד אתמול סלדתי ממראות, התחמקתי ככל האפשר מהן, ומכל דבר שבו השתקפה הבבואה שלי. חשבתי שאולי אם לא אראה את זה, זה ייעלם. אני לא ראיתי, אבל אנשים אחרים ראו. בכל מקום בו הלכתי משכתי מבטים. מבטים נרתעים, מבטים מלאי סלידה, דחיה, לפעמים פחד. וכמעט תמיד זזו מפניי, פינו לי את הדרך. כאילו חששו שאם אתקרב יותר מידי, אדביק אותם בזה. או יותר גרוע, חשבו שבגלל שאני כזה צריך לעזור לי, צריך לפנות בשבילי את הרחוב, צריך להתייחס אלי כמו אל ילד קטן. ליטופים על הראש. דיבור בקול ילדותי, אפילו תינוקי. יחס רך, רך מידי. רחמים... בחור בן 21 בגוף של ילד בן 9. רואה את העולם מגובה מטר ושמונה-עשר סנטימטר. ג מ ד. בהתחלה נלחמתי. כשהייתי קטן, עוד התפללתי וקיוויתי שאצמח. שאם אמתח את עצמי מספיק חזק, יום אחד זה יקרה. הזרועות והרגליים יתארכו, ואני אגדל... בכל מאודי התפללתי שאהיה גבוה. לא.. לא גבוה. אפילו נמוך, לא אכפת לי. מצידי להיות כמו לואיס, שהוא בגובה מטר שישים וכולם צוחקים עליו. אבל הוא לא גמד. הוא סתם נמוך. כל מה שרציתי הוא להיות נורמלי. להיות כמו כולם... לקבל הזדמנות שניה כמו כולם, הזדמנות להוכיח את עצמי, מה אני יודע ומה אני שווה. לא להיות מקוטלג תוך מבט אחד, כעיוות של הטבע, או סרח עודף של החברה... להיות בנאדם. הצמיחה החלה לפני 10 חודשים. בהתחלה לא ראיתי אותה, לא רציתי לראות. סירבתי לשגות באשליות שאחר-כך אאלץ להתפכח מהן, להתרסק על קרקע המציאות... זה התחיל בחלום. בחלום הלכתי ברחוב, ושוב לא ראיתי לפניי את ירכיהם, מותניהם וכרסיהם של האנשים, כמו תמיד- אלא הבטתי בהם מלמעלה, ראיתי מרחוק את הקרקפות שלהם, את הכובעים המגונדרים של הנשים ואת הפסוקת המחפה על הקרחת בקודקודם של הגברים. ילדים הידסו להם הרחק מתחתיי, מתחככים אי-שם בגובה ברכיי.. המדרכה נראתה פתאום רחוקה, וגופי התנדנד לו גבוה, דק ותמיר, מעל לראשי האנשים... החלום חזר על עצמו שוב ושוב, במשך שלושה שבועות. נהניתי לחלום אותו, ובכל זאת צמרמורת חלפה בגווי בכל פעם שהתעוררתי במיטתי והבנתי שהכל היה רק חלום. עד שבוקר נפלא אחד, המכנסיים היו קטנות עלי. מכנסיים שנתפרו במיוחד למידותי, כמו כל שאר הבגדים בארון שלי. הנדתי בראשי בעצב וחשבתי ששוב אכלתי יותר מידי, ושלצערי אני הולך ומתרחב וסופי להיות גוש פחוס שרוחבו גדול מגובהו. אך כשסוף סוף הצלחתי להידחק פנימה, גיליתי שהמכנסיים קצרות עלי. -"אבא, אבא! יש לנו סרט מידה? אני חושב שגבהתי!" אבא הסתכל עלי, עווית של כאב שיסעה את פניו. "כבר דיברנו על זה, אדם.. הרופאה אמרה שלא תגדל יותר. אין סיכוי". -"אבל.. תראה, המכנסיים החדשות קצרות עלי!" -"הן שוב התכווצו לבריז'יט בכביסה, כבר דיברתי איתה על זה, היא צריכה להיזהר יותר—". חזרתי לחדר שלי. טעם מר מילא את פי. אבל כעבור חודש כבר לא היה אפשר להתעלם מהעובדה שאני צומח, אחרי שהפעם האחרונה שגבהתי היתה בגיל 9. -"נס רפואי", אמרה הרופאה. -"אצבע אלוקים", אמר אבא, ניגב את הדמעות ולקח אותי לקנות סט שלם של בגדים חדשים, שכעבור חודש וחצי כבר היה קטן עלי שוב. צמחתי. זאת היתה הרגשה מופלאה. החלום חזר על עצמו כל לילה, ובכל בוקר מדדתי את עצמי וגיליתי שנוספו כמה סנטימטרים לגובהי. היו לילות שבהם החלום היה מטושטש, ערפילי- בבקרים שלאחריהם הייתי מגלה שכמעט ולא גבהתי. בלילות אחרים החלום היה ברור, בצבעים ברורים וחדים, ממש כאילו התרחש במציאות- בלילות אלו הוספתי מספר גדול יותר של סנטימטרים. הצמיחה היתה מהירה באופן מדהים, לא אנושי. אנשים הבחינו בה בתדהמה- הייתי לשיחת היום בעיר, וכשהגעתי למטר ושישים סנטימטרים, הגיעו כתבים מן העיתונים הגדולים בעיר כדי לכתוב עלי כתבות. -"איך אתה מרגיש עכשיו, כשאתה גבוה ב-40 סנטימטרים יותר משהיית לפני 5 חודשים?". התשובה היחידה שיכולתי להעלות בדעתי היתה "מדהים". ואכן זה היה מדהים. גובה הפנים שלי השתנה בלי הפסק, ושדה הראיה שלי הלך והתרחב, הלך וגבה. עד עכשיו ראיתי את העולם מגובה של ילד, ופתאום ראיתי עוד ועוד... החלום המשיך להופיע, כמו קבוע בי לנצח, או לפחות עד שיגשים את עצמו... כעת, לאחר 10 חודשים של צמיחה בלתי פוסקת, אני מתנשא לגובה של מטר שבעים וחמישה סנטימטרים. מעולם, אפילו בדמיונותיי הפרועים ביותר, לא העזתי לחשוב על גובה כזה. ההרגשה מוזרה. לא טבעית. כאילו אני מהלך על מים, נשמתי מנסה להתרגל לגוף שכמו איננו שלה, גוף המשתנה בלי הרף... עד לפני 10 חודשים הייתי גמד. חריג. עיוות של הטבע. ולמדתי להשלים ולקבל את עצמי ככזה. עכשיו שאני נורמלי, כמו כולם, כפי שתמיד רציתי להיות- כאילו אינני יודע איך להתייחס לזה. תמיד ראיתי את עצמי כשונה, וכך התייחסו אלי כולם. עכשיו כאילו איש אינו יודע איך "לבלוע אותי", כולל אני עצמי. המוזרוּת, החריגוּת- היו טבועות כל כך בי, באופיי, בדמותי- שבלעדיהן אני אבוד כמעט, לא יודע מי אני. אבל המחשבות האלה מופיעות רק מאוחר בלילה, כשאני מתהפך במיטתי ומצפה לבוא החלום הקבוע. ביום אני מאושר, זורח, מרחף מרוב שמחה. הבחורים האחרים, לאחר שסיימו להיות נדהמים מהשינוי שהתחולל בי, הסתגלו בסופו של דבר, וקיבלו אותי לחברתם. רובם העדיפו להתייחס אלי כאילו אני בחור חדש לחלוטין, בחור שלא הכירו קודם, מה שהיה נכון בסופו של דבר, מפני שקודם לכן הכירו בי רק את גמדותי, את נכותי, את גופי המעוות, הקצר, הגוצי, הפחוס... כעת משנעלם הגוף הזה, האדם שהכירו היה אדם חדש. רק דבר אחד מטריד את מנוחתי, וזה הדבר שמונע ממני להירדם בלילות הקרים, שגורם לי להתהפך שעות במיטתי לפני שאני שוקע בשינה. והרי גם בחלום אני לא נורמלי, גם שם אני לא כמו כולם... אני מושך את השמיכה אלי, ומגלה שהיא שוב קצרה מידי עבורי ושיש צורך להחליף אותה בארוכה יותר—מתכרבל בעצמי ותוהה, אם אין החריגוּת דבר שטבוע באופיו של אדם, ואי אפשר להיפטר ממנה...    גובהו של אדם ריינר [נולד ב1889 בגראץ, אוסטריה] היה 1.18 מ' בגיל 21. ואז החל לגדול לפתע בקצב מהיר, וב1931 הגיע לגובה 2.18 מ'. עקב הגדילה המהירה נחלש מאד ורותק למיטתו עד ליומו האחרון. בעת מותו ב4 במרץ 1950, בהיותו בן 51, היה גובהו 2.34 מ' והוא היה האדם היחיד בהיסטוריה הרפואית שהיה גם ננס וגם ענק. (מתוך ספר השיאים של גינס). Life has a funny way of sneaking up on you... Life has a funny, funny way of helping you out Helping you out... And Isn't it Ironic... Don't you think? (Alanis morissette, Ironic)
תודה ליאיר על האדיבות, על המידע, על שהחזיק ברשותו מצרך בסיסי כ"ספר השיאים של גינס", ועל היותו ברנש חביב באופן כללי.