מצאתי במחשב, מלפני כמה חודשים. אבל מתאים לרגעי חולשה באופן כללי.     יושבת מול המסך המרצד, השעה מאוחרת. מאוחרת מידי... מתחת לעיניים שלי צמחו להם עיגולים שחורים של תשישות, ריקנות נפוחה שתובעת ממני יותר מידי אנרגיות... ואני שונאת את עצמי על שאין בי הכוח להתנתק, לקום מפה, ללכת לישון כמו בנאדם נורמלי. שונאת את עצמי על רגעי החולשה האלה, על איבוד העשתונות הזה, על חוסר האונים שלי מול עצמי, כשהצל שלי גדל ומשתלט ומחליט בשבילי. ומה שנשאר ממני זו ילדה בת 5, מפוחדת ומכווצת, בפינת הגוף שלי, ליד התוספתן אולי. עייפה, רצוצה, תשושה, מרוקנת... נפשי כארץ עייפה, כמדבר המשווע לזילוף של מים חיים, של שקט, של שלווה... שבעתי די לחץ, די רעש, די מכאוב. האושר שלי כבר קיים. מוצאת את עצמי מתחבטת, מה כואב יותר. להתקיים על פני אדמות ללא האושר הזה, או לדעת שהוא קיים, לזהות אותו בשם וצורה וגודל ודמות, ולהיות כל כך רחוקה, ולהיאלץ לעשות כל הזמן בדיוק ההיפך משהייתי רוצה. ואולי אני סתם מרחמת על עצמי יותר מידי... אולי זה רק משבר קטן וזה חולף, אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף. איינשטיין, האריק הזה. קלע בול. החיים הם ים, את הקלישאה הזאת לא אני המצאתי. לא אני המצאתי, ובכל זאת מטלטלת בגליו. ודווקא לאחרונה דומה שלמדתי לשחות, או אולי- למדתי לתת לעצמי גם לטבוע. לשקוע, להיסחף בגלים, בזרם האושר האינסופי הזה, לתת לתחושות עונג ואושר ללחך את חופי. אבל הסערה, המערבולת- חזקות הרבה יותר אחרי שלומדים. פתאום הרבה יותר כואב לאבד שליטה באמת. ואז אני כמו כלב רטוב ואומלל, מתייללת ומפרכסת לניחומים. ויהיה טוב, אני יודעת, בימים שבהם –ויש להודות שרובם כאלה- הים חלק כראי. יהיה בסדר... את תעברי גם את זה, יצור יבשתי שכמוך, שונאת מים אחת. רק באמבטיה, לפעמים, וגם אז- על קרקע מוצקה בלבד. כי למרות ההנאה, לא אחת כמוני תתיר לעצמה להיסחף מידי... כמו עמי ותמי בשעתם, בכל עת שאני מרחיקה לכת מידי, אני מפזרת אחריי פירורים, שאדע גם לחזור. רק נכנסתי לעובי היער, רק לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים. אגב, מזמן טענתי שכל דבר שאכתוב, כבר כתב מישהו לפניי. כל הדברים יגעים, מה שהיה הוא שיהיה. אה, כמובן, ויוסיף דעת יוסיף מכאוב, ואף על פי כן.