הנהגות אהרל’ה עם דעת הוריו, לבטי נפשו ויסוריו. שונה היה אהרל’ה משאר נערים. אף מי שלא מכיר מעשיו, רואה בו ילד אשר חוט של חן וחסד משוך על פניו ושמחה שורה עליו. על אחת כמה וכמה המכיר מעשיו. בנוהג שבעולם, מעייניהם של ילדים בגיל זה נתונים להנאת עצמם, לשחוק ולמשחק. ואילו אהרל’ה, כל מעשיו לשם שמים. אוכל ע"מ לעבוד את ה' בלב שמח ובנפש חפצה, ישן ע"מ ללמוד בלא עיכובים וטרדות הגוף, ואף מדבר עם חבריו בדברים המותרים ע"מ שלא להוציא עצמו מן הכלל. שלשה שותפים הם באדם, וכיון שכבר הזכרנו מקצת עבודת ה' שלו, נספר בהוריו. תלמיד חכם הוא אביו, אשר תורתו אומנותו. ופרנסה יש באומנות זו, שממית עצמו ב'כולל' שבו יושבים תלמידי חכמים ועוסקים בתורה ומקבלים שכרם בשני העולמות. לעת ערב, בשובו מלימודיו, יושבים הוא ובנו ושולפים גודליהם ומתנצחים בכוונת תוס' ובדברי הרא"ש והמהרש"א ופניהם לוהטות מהקדושה. ועקרת הבית צופיה בהליכות ביתה, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, ומודה לה' יתברך על המתנה הנפלאה שהפקיד בידיהם, אבן טובה שודאי תאיר בגדלותה. ברם, דבר אחד לא נֹח בעיניה, ועליו רוטנת ומטרחת על בעלה ובנה, והוא שכפי דעתה אינו משתובב ככל הנערים ומזיק בכך לבריאותו. ועל כך מתאוננת כל הימים, כדרך נשים אלו שאפילו תתן להן ביתך והוא מלא כסף וזהב, תצטערנה על כיעורו של בית. ואהרל’ה מתלבט ומתיסר ואינו יודע מה יעשה. מחד גיסא חשקה נפשו בלימוד ובעבודת ה', ומאידך גיסא חייב הוא בכיבוד אימו. לבסוף, נתפיס האב לתחנוני אשתו, והרצה לפני דברי כיבושין מדברי הרמב"ם כי נפש בריאה תבוא בגוף בריא, ומדברי הרב זצ"ל בענין ההתעמלות שצעירי ישראל עושים, ועוד הביא ראיות מראשונים, אחרונים ואחרוני אחרונים, הקשה מדברי גמרא ותירץ מדברי עצמו. ויהי בראותו כי כה יאמרו גדולי עולם, נחה דעתו, והיה הולך בכל יום לאחר לימודו עם אביו לשחק עם חבריו. וחבריו היו מתמיהים עליו ביניהם מדוע זה החל לבוא למשחקיהם, אך נזהרו מלשאול אותו לסיבת הדבר, פן יפגעו בו. והוא, ליבו כבד עליו. מדוע זה יצאתי מבין כתלי ביהמ"ד לשחק ולשמוע דיבורי ההבל של חברי, היה מצטער, אך ידע כי אין בידו לשנות רצון הוריו. לא יצא חֹדש וחדשיים, והוא החל להבין במשחקים ולהגביר כוחו. בני גילו הורגלו לבואו בכל יום, והחלו להזהר מעט יותר בלשונם, כי ידעו שישנם דברים שאזניו של אהרל’ה תצילינה אם ישמעם ופניהם יאדמו מתוכחתו. ואמו, בראותה את הסומק שעלה בלחייו ואת החיות שנכנסה בו, היתה מקנטת בעלה ואומרת רואה אתה? לא לשווא דיברתי עד הנה. והיה בעלה מניד בראשו לאות הסכמה, אך בליבו פנימה קינן החשש שמא תפגע נפשו של אהרל’ה מיציאה זו אל העולם. אין לנו לומר כי נפשו של אהרל’ה נפגעה, אך לימודיו נפגעו מעט. פליאה עלתה במחנכו בראותו כי אין הוא מרוכז בשיעור בכל מאודו כמימים ימימה, ולא היה יודע אם לפנות להוריו אם לאו, כי אפי' בעת שפלותו היה אהרל’ה קשוב יותר מהאחרים, ומה הוא כי ילין עליו. על כן גמר בדעתו לשמור את הדבר לעצמו לעת עתה, ולראות כיצד יפול דבר. ואהרל’ה מוסיף והולך מחיל אל חיל, מחיל דבית המדרש אל חיל דמשחקי המגרש. הלב החומד, ולב העומד. זמן ההפסקה היה זה, בו יוצאים תלמידי ישראל ומחלצים עצמותיהם, טרם ישובו אל לימודם. אהרל'ה נותר בכיתה, לעין בגמרא ולישב הסוגיא על ליבו. זמן מה ישב באימוץ הדעת, עד אשר נתישב הכל. אז סגר את הגמרא בהנאה והביט סביבו. כסאות היו סמוכים אל השולחנות, משוכים לאחור ממרוצת התלמידים אל מנוחתם, וספרים מונחים בערבוביה. הוא העביר מבטו על השולחנות, והנה לכדה עינו משחק שהביא אחד מחבריו. תקפו יצרו, ונתן עיניו באותו חפץ. והוא לא היה רגיל ביצרים כגון אלו, כי נלחם בכל כוחותיו ביצר המסיח דעתו מן התפילה, אך על כאלו היה אומר מדוע אתחכמה להם והם רחוקים ממני. ולפיכך, בראותו כי אין איש, נטל המשחק ונתן בכליו. עין רואה ולב חומד וכלי מעשה גומרין. עומד אהרל’ה וליבו דופק בו ללא רחם, וידיו שנטלו דבר שאינו שלהן מזיעות ומתלחלחות. וייקץ יצרו הטוב וידע את אשר עשה בעל דבבו הזקן לאהרל’ה ויזדעזע ויזעק ראה מעשיך וכיצד לא עמדת בפני יצרך הרע. אתה, שמעשיך כולם לשם שמים שולח ידך לדבר שאינו שלך? השב הגזלה לבעליה! ואהרל’ה שומע ואינו עונה. נותר החפץ בכליו והמוסר בכליותיו. ההפסקה תמה, השיעור החל, והמחנך מלמד סוגית תשלומי כפל. אהרל’ה מאיר את עיניו בסברות, והרב תוהה, שמא טעה וירידתו של אהרל’ה אך נדמתה לו. ואחד יושב בסוף הכיתה, גבו אל הרב והוא מחטט בתיקו ודואג על איבוד המשחק החדש שקנו לו הוריו. כיון שחטא ולא אירע לו מאומה, נכנסה בו גסות הרוח ואטימות הלב. נדמה לו היצה"ר כהר גבוה שיש להגיע לפסגתו, שם קיימים כל תענוגי עולם. והיצר הטוב מבכה וממרר כילד קטן, ומשדלו בדברים ומשכנעו שאין בדברים אלו ממש, והדרך הטובה היא אשר תביאהו אל הטוב הנצחי. שור מה אירע לך, שאינך יודע אם לבחור בחיים ובטוב או במוות וברע, אמר לו. ואהרל’ה גם הוא קודם שנעצמו שמורות עיניו אותו הלילה מרר בבכי כי יצא לתרבות רעה, וטינה באה בליבו על אמו שהוציאתו מנועם מתיקות התורה, אך הוא כחסר אונים נגד יצרו הרע ואין בידו הכח להלחם בו. אמר לעצמו, אלך ללמוד ולא אשחק, כתשובת המשקל. ולא העלה בדעתו שאם ברצונו לעשות תשובה, עליו להשיב את הגזלה. ויהי לילה ויהי בוקר ואהרל’ה קם כבריה חדשה. לאחר לימודו עם אביו בערבו של יום יצא את הבית, והוריו יודעים כי הולך הוא לשחק עם חבריו. אך יצא, פנה לביהמ"ד. עליזות מילאה את ישותו ושמחה שכנה בו על שהוא חוזר למוטב. לא חלפה דקה ושתיים והגיעה שעת כושרו של היצר הרע. עוד הוא הולך באפילה לאור פנסי הרחוב, והנה דמות קרבה ובאה. התאמץ אהרל’ה להביט נכחו, והנה הלכה והתבררה לנגד עיניו דמותה של שלומית, מבנות המקום אשר לה רחש חיבה בסתר לבבו. ואהרל’ה אינו יודע היכן לטמון עצמו. נתעורר היצר הרע והחל מלחש לו שיתן לה שלום. זמן רב לא נותר בידי אהרל’ה לישב דעתו ולעצור ביצרו. המרחק קצר, ואהרל’ה משתדל לא להביט בפניה. אך לכשהגיעו למרחק נתינת שלום, העיז פניו, הביט בה ונתן לה שלום. השיבה לו שלום בחיוך, והמשיכה בדרכה. הולך אהרל’ה וליבו דופק בו ללא רחם, פיו שנתן שלום לאישה רוטט ועיניו שהביטו בה זולגות דמעות. כשם שבוכה היצר הטוב על שחטא, בוכה היצר הרע על שלא חטא יותר. ואהרל’ה בוכה משום שאינו יודע אחרי מי מהם ילך. מראה פניו, וקיפול זנב. בני תורה שיושבים בביהמ"ד לא ידעו מה היה לו לאהרל’ה שעיניו אדומות מבכי. רגילים היו לאהרל’ה הלמדן, לעיניו המאירות ולפניו השוחקות, ועתה יושב הוא ועיניו בוהות בחלל החדר ומעמיד עצמו כלא מבחין במבטי הבחורים הנשלחים לעברו בחשדנות. קרב אליו בהיסוס אחד הבחורים שנהג לשוחח עמו, נתישב לצידו והמתין. עברה דקה ודקותיים, והם כאילמים לא יפתחו פיהם. קץ הבחור בשתיקה זו, וישמעהו אהרל’ה שואל: - מדוע אינך שואל לי שלומית? הסבר לי! קפץ אהרל’ה ממקומו כנשוך נחש וניצב כנגדו. - מנין אתה יודע? שאל נרעש. - מנין אני יודע מה? - את מה ששאלת קודם. - מה שאלתי קודם? - נו, מה ששאלת אותי בתחילה. באופן הזה לא נתקדם, הרהר הבחור, ואמר לאיטו כמדבר לילד מוגבל בשכלו: - המשפט הראשון שאמרתי, ואיני יודע אם אליו התכוונת, הוא מדוע אינך שואל לשלומי? תסביר לי! – זה הכל. חתם אהרל’ה פניו כמקודם, וצחוק עלה בו ואִיֵם לפרוץ את חומת האטימות שבנה. הביט בציפורניו, והשיב את עצבונו. ראה הבחור שאין בידו לשוחח איתו, כי הוא שומר פיו ולשונו מלספר בצרות נפשו, והניחו להרהוריו. מאס אף אהרל’ה בבטלה, וניגש אל ארון הספרים. בימים כתיקונם, לא היה משהה בעצמו כלל, נוטל את הגמרא ומתישב ללמדה לארכה, לרחבה ולעמקה. אך היום, מין קהות חושים פשטה בו, והוא מביט בספרים ואינו רואה את הכתוב עליהם באותיות של זהב. עמד כך רגע ורגעיים, ולבסוף נתנער, נטל גמרא והתישב ללמדה. הגמרא עודנה סגורה, ובושה נכנסה בו מפני הלומדים. דימה בנפשו: לו הייתי רואה נער העושה כמעשי, הן היה זה משונה בעיני עד מאד! ועל כן מוטב אשפיל ראשי ואקפל זנבי ואנוס מכאן כל עוד רוחי בי. השיב הגמרא לארון ואץ לעשות כאשר חשב. ולנו לא נותר אלא להתפלל לאבינו שבשמים "והסר שטן מלפנינו ומאחרינו", כי העמיד היצה"ר פניו כבושה, מידתם של בני אברהם יצחק ויעקב. ביטול מחשבות, וכיפות עם כתובות. בבקרו של יום המחרת כמעט ולא ניעור. שעונו צלצל והוא השתיקו בזעם. לימודים? כעת?! נתהפך לאידך גיסא והתכרבל בשמיכתו, אולי יוכל לשוב לשנתו. אך אף להרדם לא עלה בידו. נתישב לבסוף על מיטתו בכבדות ומלמל "מודה אני". קם כדוב, מתנודד מעט, וניגש לנטילת ידים. זמן רב עוד חלף עד כי כילה מעשיו ויצא מביתו, נים ולא נים תיר ולא תיר, ואף השמש שהאירה עליו בעוז לא ניערתו ועוררתו לגמרי. הלך הוא לעבר בית ספרו ומחשבותיו דוחקות בו פתח לנו שער, כי בא יום חדש, אולי תיוכח כי אין מצבך גרוע ביותר. הן דוחקות בו והוא דוחק אותן. והרהוריו מתרבים ונלחצים אל דלת מוחו מחוסר מקום והדלת נעולה ולא תפתח. מתאווה אהרל’ה לנקות ראשו ולסלק המחשבות. הן חשב די והותר בימי חלדו, אולי יִבטל מעט מזה. יתהרהרו להם ההרהורים לבדם, אין בו הכח לחשוב אותם. ובהכירו כי אין בידו להמלט ממחשבותיו ולהשאירן סגורות מבעד לדלת, רצה לצאת מגופו. ח"ו לומר שעלה בדעתו לאבד עצמו, אך רצה להיות מעבר לגופו, וגופו יחשוב מחשבותיו ויפתור כל בעיותיו לבדו. לפתע נזכר כי היה ברצונו להבטל ממחשבות והנה הוא דן בזה הענין עצמו וחושב ושוקל ומהרהר, אך מה יעשה ואין ביכולתו שלא לחשוב, כי כך היא דרך בני האדם. נתעורר בו רצון עז לישון, לטמון ראשו בכר כבת היענה בקרקע, ולהחבא מתחת לשמיכה. אבל, ידֹע ידע כי אין זה ענין של קבע אלא מנוסה עראית ומדומה, ולא יוכל לנום עד קץ הימים. בין כך ובין כך מצא עצמו בשער בית הספר ונכנס בו. עלתה בו שנאה לעולם המכריח אותו להתמודד בעצמו, ורצה לעמוד בראשי ההרים ולצעוק ולזעוק ולהרעיש עולמות. גיחוך קל נתגחך לו בזויות פיו בדמיינו את עצמו עם כיפה לבנה גדולה אשר עליה כתובת בתכלת הדומה לים: נַ נַחְ נַחְמָ נַחְמָן מאומן, והוא צועק: "אבא גדול, אתה שומע אותי? אני אוהב אותך, אבא!". אמנם לא זה הדבר שרצה לצעוק, אך כאשר חשב על צעקות וזעקות בראשי ההרים, נזכר בתמהונים הללו. נכנס לביהמ"ד והחל להכין עצמו לתפילה. קיצור דברינו, אהרל’ה סובך הולך ואינו יודע היכן ישים עצמו. וַיִותר הוא לבד, הנחת דעת ולא הנחת יד. ננטוש מעט את אהרל’ה לבדו ולא נלאה עצמנו בפתולי נפשו הסבוכה כגן המבוכה. ואתה הקורא, אל נא ידאג לבך כיצד תצליח דרכו מבלי השגחתנו, כי ממה נפשך: אם עד כה חש בנוכחותנו, הן דבר זה לא גרם לו לשוב לדרך המלך, ומאי שנא אם נראה מעשיו אם לאו. ואם לא ידע ולא הכיר בנו, לא יגרעו מעשיו יותר מפני שאיננו מביטים בו בשבתו בביתו ובלכתו בדרך ובשכבו ובקומו. ולפי שהנחתי דעתך, הנח אף אתה דעתך מאהרל’ה והעתיקהּ לאשר אכתוב כעת. שֶמע מעשי אומנותו של רוני הגיע עד למרחוק. ופרנסה יש באומנות זו, שמשחרים לפתחו הקוראים עצמם 'שוחרי אומנות' ומפצירים בו פַּסֶל לנו כך, עשה לנו כך, או בא אליו אדם החפץ לתת דורון לאחד מיקיריו, והוא צר צורה ומפסל וחורט בה, ומקבל שכרו יפה יפה. ככל שנודע שמו, כן תפח כיסו. וישמן רוני, אך לא בעט. לא זז מקביעותו בדף היומי, וכ"ש שלא הניח תפילה שלא התפלל בה במנין. גם בענינים שבין אדם לחברו הלך בשלום ובמישור, ואף על פי כן היו מביטים עליו שכניו הסמוכים לו ומכריו הקרובים והרחוקים כעל תמהוני. לא היה טעם אמיתי לדבר, אלא שמדרך הטבע נראים האומנים בעיני העולם זרים ומוזרים, שונים ומשונים. בחזרתו מערבית היה יושב עם בנו הקטון, הנותר לפליטה בבית לאחר שגלו אחיו למקומות תורה בהם חפץ ליבם, והם שולפים גודליהם ומתנצחים בכוונת תוס' ובדברי הרא"ש והמהרש"א. ועקרת הבית צופיה בהליכות ביתה, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, ושְׂמחה כי אין בנה מופרש מִן העולם כאשר היה אביו בקטנותו. טרם הקימו את ביתם בישראל, סיפר לה רוני את אשר עבר עליו. דבר זה לא הפתיע אותה, היא הרי הבחינה בכך עוד באותם ימים. ואנו סברנו לתומנו כי הוא לבדו רחש לה חיבה בלבבו, והיא לא הרהרה בו.