אלו דברים שאין להם שיעור "יתגדל ויתקדש שמי רבא..." קולותיהם של אבא וערן מתערבבים בין קולות מאות האנשים שבאו. ערן, כדרכו בענייני תפילה, ממהר כאילו שמישהו רודף אחריו. אם היא היתה כאן עכשיו, כלומר "כאן" במובן החי של המילה, היא בטח הייתה מעירה לו שצריך להתפלל מהלב, ולא כדי לצאת ידי חובה. אבל היא לא כאן, כלומר היא כן, אבל לא באופן שתוכל לומר משהו. אבא מנסה להדביק את הקצב של ערן, בכלל נראה לי שהוא לא מבין מה אנחנו עושים כאן. אמא אפאתית עוד מאתמול, בטח סיממו אותה בוואבן, אני מכירה את הצוות בחדר מיון, הוא לא יודע להתמודד עם משפחות אבלות. אני מסתכלת על ההמון שמסביב , ראשים ראשים- נשים, גברים, משפחות, בודדים. "אלו דברים שאין להם שיעור...הפאה...והביכורים והראיון...וגמילות חסדים...ובקור חולים... והכנסת כלה ולווית המת..." ל ו ו י ת ה מ ת. ל ו ו י ת ה מ ת. האנשים מחברא קדישא מתחילים לזרוק פנימה רגבים רגבים של אדמה. אם היא היתה חייל היו קוברים אותה בתוך ארון. אם היו קוברים אותה בתוך ארון בטח היינו שומעים את ה"בום" ברגע שהאדמה היתה פוגעת בעץ, כמו בסרטים. אבל היא לא חייל והיא לא בתוך ארון, אלא בתכריכים, וזה לא סרט, אלא החיים. מזל שהיא מתה, אחרת זה בטח היה כואב לה שזורקים עליה גושי אדמה ועוד אדמה קרה ורטובה כי עד לפני חצי שעה ירד גשם. אבא וערן לוקחים מעדרים ומצטרפים גם הם. זה לא שהם רוצים או משהו, אמרו להם שככה צריך והם מצייתים. אני לא הייתי מסכימה אם הייתי במקומם, אפילו שאני יודעת שהיא כבר לא מרגישה שום דבר. אני מסתכלת עליהם והלב שלי נצבט. אבא, שקובר את הבת שלו במו ידיו, וערן, כל כך קטן, ילד ממש, מה הוא בכלל מבין? "שלא עשני גבר" אני ממלמלת ומשוכנעת היום, יותר מתמיד, שמישהו כבר צריך לקחת אחריות ולהוסיף את זה ל"ברכות השחר". חלקה 50 א' מספר 125. מזל שהצלחנו להשיג בזמן את האישור על האשפוז הפסיכיאטרי, אחרת היו קוברים אותה בחוץ. האיש תוקע את השלט הקטנטן הזה ומוסיף בשורות שנותרו את השם ותאריך הקבורה, ככה במחי יד. בשבילו זה רק עוד מספר ועוד שם אנונימי, עוד חור באדמה שהתמלא, לנו- זה חור בלב. מעניין מה הוא אומר לאישתו, כשהוא חוזר הביתה מהעבודה "היה לנו יום חלש היום" או אולי, "יום כזה כבר מזמן לא היה, כל כך הרבה אנשים". הקבצן שעמד וחיכה בסבלנות לכל אורך הלוויה עושה סימנים של מישהו שמתחיל להתעייף, גם חלק מהאנשים מתחילים להתפזר. חבר של אבא מתחיל לומר "אל מלא רחמים". יש לו קול מצמרר, כזה שאי אפשר להישאר אדישים אליו, וכולנו בוכים, גם השמיים. כשהכל נגמר, אני מתחבקת עם כולם. גם עם אלה שאני רואה פעם ראשונה בחיים שלי, וזה לא כל כך רלוונטי כרגע לשאול אותם "מאיזה צד אתם?" כי ברור שהם מהצד שלה. אני מנסה להשתחרר מההמון המחבק, רוצה כבר להיות בבית, לחלוץ את הנעליים שלוחצות לי. משום מה, אני נזכרת באהבתי הישנה להסתובב בבית רק עם גרביים. כשאמא ראתה אותי ככה היא תמיד צעקה "אל תלכי עם גרביים, את לא באבל". זה תמיד הצחיק אותי, אבל אף פעם לא הצלחתי לשכנע אותה שככה זה הכי נוח. השבוע אני אוכל ללכת בגרביים והיא לא תוכל להגיד לי כלום בקשר לזה, הלוואי ויכלה. בבית, זרם המבקרים הבילתי פוסק מתרכז אצלי בחדר. הייתי מוותרת עליהם בשמחה תמורת כמה שעות שקט, לבד, עם עצמי אבל אף אחד לא שאל. "אז מה שלומך, גברת שושנה?" אני מנסה להפיג את המבוכה הבלתי נמנעת בסיטואציות כאלו, "ומה עם אלון? ברצינות? הוא כבר מסיים תואר ראשון, מה את אומרת?" הפעמון מצלצל, שליח מהדואר, מברק לאבא. "ואת- מיכל? מחנכת באולפנית, וואו. ואתם? התחתנתם? מזל טוב, לא ידעתי. מה באמת? וכמה ילדים יש להם? ברצינות? תמסרו להם ד"ש". עכשיו הטלפון: "כן, תודה, לא, זה בסדר- אני מבינה שהם לא יכלו להגיע כל כך מרחוק. אני? אני בסדר. כן, אין לך מה לדאוג, אני מבינה". שוב הפעמון בדלת. עוד מברק, הפעם בשבילי, מהאוניברסיטה. אוניברסיטה? בשבילי? אה נכון, אני סטודנטית. טוב שיש מי שמזכיר לי לפעמים שיש עולם שם בחוץ. "מה? מה אמרת? זה בסדר אל תרגיש לא נעים אתה לא חייב להגיד כלום, אני מבינה שאנשים מגיעים לניחום אבלים ולא יודעים מה להגיד. לא חייבים להגיד, העיקר שבאת". שוב טלפון "כן, אני אשמח לדבר איתך, אבל יש כאן מלא אנשים עכשיו". "רגע, מה? מה רצית סבתא? תה? לא, תודה, לא בא לי לשתות. לאכול משהו? גם לא". אם הייתי עונה לה שכן, אחרי חמש דקות גג הייתי צריכה לעזוב את כולם ולרוץ לשירותים כמו שקרה ביומיים האחרונים עם כל דבר שהכנסתי לפה. לגוף אין חוכמות, הוא לא משחק משחקים, כשרע הוא מוציא את זה החוצה, פשוט וקל. לנפש שלי יש הרבה מה ללמוד מהגוף שבתוכו היא שוכנת, עד אז – ההצגה חייבת להימשך. "שלא תדעו עוד צער". "כבר? אתם הולכים? תודה, תודה שבאתם". "תנוחמו מן השמיים" כן, בטח. עכשיו כשהיא בשמיים אז אולי באמת יהיה מישהו שיעשה לנו שם יחצנ"ות. "המקום ינחם אתכם עם שאר אבלי ציון וירושלים" "אמן". "תהיו חזקים" רגע, עכשיו אנחנו לא? אני נראית לכם "לא חזקה"? כל כך השתדלתי כל היום, ואתמול בלוויה. לא הצליח לי? ובכלל, אני לא אמרתי לפני כמה דקות שלא חייבים להגיד כלום? מה? זה לא הייתם אתם שקודם לא היה לכם מה להגיד? אה, סליחה. טעיתי. אתם יודעים, הרבה אנשים, יום ארוך, אחותי מתה, אני כבר עייפה. "כן...נשתדל". יום ראשון עבר, הדלת נסגרת מאחורי אחרון המבקרים. הבוקר נראה לי כל כך רחוק, כל כך הרבה פרצופים, קולות, ריחות. שמחה עושה קצת סדר במטבח ואני שואלת אותה אם הכל קרה היום, או שזה רק נדמה לי. היא שולחת אלי חיוך עצוב שגורם לי להבין שכן, ותוך כדי שטיפת כלים היא נותנת לי בורקס גבינה שמישהו הביא. רק עכשיו אני מבינה כמה שהייתי רעבה. ערן בחדר עם המחשב, אבא הלך לישון, אמא עדיין בסלון, כמו מומיה. אני אצטרך לברר איזה כדורים נתנו לה ב"חדר מיון" זה לא יכול להיות שיש להם השפעה לטווח כל כך ארוך. שמחה סיימה בינתיים לנגב את הכלים ולטאטא את הרצפה, היא מחבקת את אמא והולכת. אני נועלת את הדלת אחריה ומסתכלת מסביב. ממתי יש לנו בבית ארון קודש? אה זה למחר, לתפילה לשמיים, אותם השמיים שאמורים עכשיו לנחם אותנו. אני הולכת בשקט לחדר. ערן בטח יישאר במחשב כל הלילה, אבא כבר נרדם ואמא כנראה תישן בסלון. אני מחליפה את הבגדים לפיג'מה, מסירה סוף סוף את מסיכת ה-"אני-בסדר, אל –תדאגו, הכל בשליטה", נכנסת למיטה ומורידה את הגרביים. דמעות חמות וגדולות זולגות מעיני. גם אלו דברים שאין להם שיעור.