כשהתקשרו להציע לי את פרנץ לא ביררתי הרבה פרטים. כבר יצא לי לשמוע עליו בחוגים החברתיים שבהם הסתובבתי. ידעתי שהוא בשנות העשרים המאוחרות שלו, בעל תואר במשפטים ועובד בחברה לביטוח מפני תאונות. הוא היה מקורב לאנשי התיאטרון היהודי והתעסק קצת בכתיבה. אפילו לא שאלתי איך הוא נראה, הייתה לי תחושה שהוא ימצא חן בעיני בכל מקרה. נפגשנו בערב חורפי בבית קפה באחד מרחובותיה הצדדיים של פראג. אני זוכרת שהירח היה כמעט מלא באותו לילה. הוא לבש מעיל שחור ארוך, הזמין קפה ונראה מכונס בתוך עצמו. אני הופעתי בשכמיה אדומה ובבארט אפור, הזמנתי שוקו חם ופתחתי בשיחת חולין עליזה, נחושה בדעתי לפרוץ את שתיקתו. הוא היה משועשע מנסיונות הדיבוב שלי והחליט לשתף פעולה. מעולם לא הכרתי מישהו שדיבר בלהט כזה. דיברנו על ספרות ותיאטרון. סיפרתי לו שג'יין אוסטין היא הסופרת האהובה עליי, והוא טען שהיא רומנטיקנית מדי בעיניו. היה מרתק לשוחח איתו - הוא היה משכיל, דעתני מאוד ובעל צורת חשיבה יחודית (ויש שיקראו לה מוזרה). השיחה זרמה עד שעשיתי טעות ושאלתי אותו על עבודתו. הזיק בעיניו כבה, ואני נשכתי את שפתיי במבוכה ומיהרתי להחליף נושא. כעבור שנים נודע לי שאביו דחק בו ללמוד משפטים בניגוד לרצונו, וכי היחסים ביניהם היו מעורערים. פרנץ המשיך את השיחה מהנקודה שבה הפסקנו, אך מדי פעם היה מסך שקוף יורד על עיניו, וחשתי שהוא נמצא במקום שאליו אין לי כניסה. התבוננתי בעיניו החודרות ומאוד רציתי לשאול אותו מה הוא באמת רוצה להיות, אך לא העזתי. היה מאוחר כשעזבנו את בית הקפה, ובכל זאת החלטנו לטייל קצת בפארק. ליד המזרקה נעצרתי והטלתי לתוכה מטבע. הוא שאל מהי המשאלה שביקשתי, ואמרתי שאני בסך הכל רוצה להיות מאושרת. הוא חייך לעצמו חיוך קטן ולא הסביר מדוע. התיישבנו על ספסל ישן ומתקלף בקצה הגן, וכעבור חצי דקה בדיוק קמתי בצרחה כשגיליתי מקק קטן מטייל על קצה הנעל השמאלית שלי. פרנץ לא הסכים להרוג אותו, ואפילו לא לבעוט בו קצת כדי שיתרחק מאיתנו. הוא טען שגם לשרצים צריך להתייחס כמו אל בני אדם. הבטתי בו בניסיון לרדת לסוף דעתו, אך נראה היה שהוא שוב שקוע בעולמו הפנימי, וכבר לא היה בי כוח לנסות לדובב אותו. יותר מכל דבר אחר רציתי להגיע לחדרי ולעצום את עיניי. במבט לאחור, אולי הייתי צריכה להישאר איתו עוד קצת, אבל אין ביכולתי לשנות את העבר. הפגישה שלנו הסתיימה בסתמיות, ולשנינו היה ברור שאין טעם להמשיך. רק מתוך נימוס הוא ליווה אותי עד פתחו של מעון הדיירים שלי, ואני נפרדתי ממנו במהירות המירבית כדי שבעלת הבית שלי לא תראה אותנו ותשתף אותי במשך שעה ארוכה בהגיגיה על בחורות צעירות שנפגשות עם גברים זרים בשעה כה מאוחרת. לא ראיתי אותו יותר. שלוש שנים אחר כך שמעתי שהוא התארס, אך עוד באותה שנה ביטל את האירוסים. שנה לאחר מכן יצא לאור סיפור קצר שלו בשם "הגילגול". קראתי אותו בימים שציפיתי ללידת בתי הבכורה, ואני לא מוכנה להבטיח שלא בגללו תקפו אותי צירים מוקדמים. באותה תקופה גם נודע לי שהוא חלה בשחפת ומצבו הולך ומידרדר. תכננתי שוב ושוב לכתוב לו, אך תמיד דחיתי זאת ליום שלמחרת. ב - 3 ביוני 1924 הוא נפטר בבית הבראה סמוך לוינה. ביום ההלוויה שלו, שנערכה שמונה ימים אחר כך בבית העלמין היהודי בפראג, ילדתי בן וקראתי לו בשמו. הרבה שנים חלפו מאז. פרנץ שלי כבר הפך אותי לסבתא. מדי שנה, ביום ההולדת שלו, אני שבה בזכרונותיי אל הגבר ההוא שהיכרתי לערב אחד. כבר אמרו עליו כמעט הכל - שהיה גאון מתוסכל ובודד, שעולמו הפנימי היה מעין מבוך בלתי פתיר, שביטא את מצוקתו של האדם בעולם המודרני המנוכר ושהוא עוד ימשיך להשפיע על דורות רבים של קוראים. עליי הוא בהחלט השפיע - כבר שנים אני לא צורחת כשאני רואה מקקים.