שמע, אתה לא רואה בעיניים!
סתם...
זה רעיון ממש נהדר!
יחד עם זאת זה היה יכול להיות מושלם אם היית מצלם את התמונה לאורך ולא לרוחב, במצב הנוכחי זה הולך לאיבוד בתוך המרחב וזה גורם לתמונה להיות פחות מעניינת. בכולופן, ממש נהנתי מהתמונה הזאת והיא גרמה לי לחייך בפה צוחק.
יום טוב
חלמונית
[ליצירה]
שמע, אתה לא רואה בעיניים!
סתם...
זה רעיון ממש נהדר!
יחד עם זאת זה היה יכול להיות מושלם אם היית מצלם את התמונה לאורך ולא לרוחב, במצב הנוכחי זה הולך לאיבוד בתוך המרחב וזה גורם לתמונה להיות פחות מעניינת. בכולופן, ממש נהנתי מהתמונה הזאת והיא גרמה לי לחייך בפה צוחק.
יום טוב
חלמונית
[ליצירה]
מצטערת, יוחאי צודק.
לחידושים לשוניים יש עניין כאשר יש להם ערך מוסף עבור השיר, ורק אז הם לגיטימיים. ניתן למצוא זאת בשירים רבים. "לנצח אנגנך", אגב, לא יכול להיחשב בשום אופן כדוגמה לחידוש לשוני בשירה, אלא מוגדר כמטאפורה: המשורר מדמה את אהובתו למנגינה.
לעומת זאת, לשורה "אינני משורר אני" אינני מצליחה למצוא סיבה לירית, וזה נראה לא יותר מטעות לשונית.
[ליצירה]
אם כבר שאלת - אני מאמינה שכך זה גם אצל האדם. כל נפילה נועדה לרומם למקום גבוה יותר.
אבל בהייקו הזה לא כיוונתי דווקא לכך.
בהייקו בדרך כל מתוארת תמונת נוף שיש בה מן ההקבלה לנפש האדם.
השיר (המוקדש לאפרת - בחורה מוכשרת מאד שכותבת הרבה בתחום ההייקו) מבקש להימנע מההקבלה אלא לדבר ישירות על האדם. (לפעמים הדימוי בשיר הוא כל כך נוקב וחד שהוא מכאיב יותר מאשר מילים פשוטות)
ובאותה נשימה, המילים "נשיר עלינו" מהוות גם מטאפורה לאדם כעץ. (כשכתבתי חשבתי דווקא על העצב שמשיב הסתו, אבל לא אני אהיה זו שתאמר לא להסתכלות אופטימית וחיובית)
תגובות