[ליצירה]
גדל וצמח גדל ופרח
הנה צררתי הצרעת, ונתתיה בקן צרעות
עת צורר יַצור על צורתי
אקרא אל צורי יוצרי
שאין כמוהו צור באלהים
ממנו צורתי,
בחירתי אשר אבחר.
[ליצירה]
וואו, חזק מאד!
הפער בין הרצון להתקדם לבין הרצון להשאר אי שם בנקודת ההתחלה, שהיא אחת הנקודות הגבוהות במציאות, מעין 'זיכרון ליום ראשון' בו התחיל הכל, מה שנקרא התחדשות שהיא נוגעת לא נוגעת..
והמרחק הזה שדווקא הוא זה שמחזיק את הקשר, כמה שזה ככה..
והפיסקה האחרונה שהיא מבטאת ביותר את ההמשך הכנראה מוכרח - 'שבירת הכלים' שהיא הנקודה בה אין מקום בכלי (גוף) להכיל את האור העצום הזה שהתגלה (האהבה).
(ומספרים באגדות שמכאן מתחילים להיבנות..)
תודה
[ליצירה]
איזה עומק מבין השורות.. חורפיות וצמיחה פנימית, אני תמיד מזדהה..
מתעוררת אצלי המחשבה איך שלפעמים ה'לבד' מגלה במציאות דברים שאף פעם לא הייתי יכול לשים-לב אליהם כשהייתי מוקף חום ואהבה שהגנו עלי מפני מפגש אמיתי עם עצמי (מפגש מרתיע אך מוכרח להגיע כנראה..) העמידה לבד מול המציאות מנכיחה את היותי קיים אך מאידך אני כאילו נעלם מול האלוקי, הנצחי. מקום מפחיד נורא אך מסוגל לשחרר מהצרות הקטנות של היומיום ולהעמיד אותי מול הממשי ומול התכליתי.
והשורה: "אני לבד ומואר לי" ממש עשתה את זה.. תודה