1.

ככה נראה הגהנום, חשב לעצמו עמיחי. ככה בדיוק נראה הגהנום. הוא התבונן סביבו. החדר היה אפוף עשן וחשוך למחצה. הקירות היו צבועים בגוונים עזים של אדום ושחור, האוויר היה רווי בריחות כבדים של סיגריות, אלכוהול וזיעה והמוסיקה שברקע נשמעה לו כמו סוג של קינה. מבעד לעשן נשקפו אליו מכל עבר פרצופים נואשים, מבטים כבויים, חיוכים שטופי זימה. היו שם יותר מדי בחורות. פחות מדי בד. אווירת החטא במקום הזה הייתה מוחשית עד אימה. הוא חשש שגם בנוגע להרכב האוכלוסייה המקום הזה דומה לגיהינום.

"יא אללה גידי, לאיזה מקומות אתה גורר אותי?" הוא העיף מבט לעבר חברו לשולחן. היה זה בחור גבוה, חיוור ובעל ארשת פנים קודרת. על ראשו הייתה כיפה קטנה. עמיחי תהה אם היא נמצאת שם רק לכבודו.

"מה בשבילכם?" גידי הדליק לעצמו סיגריה. "קרלסברג. שליש." "ומה בשבילך, חמוד?" המלצרית רכנה לעבר עמיחי. הוא האדים עד שורשי שערותיו. "אה...יש לכם אולי קולה?" "אל תדאג, בשבילך נארגן אפילו קולה."

"איזה בני"ש אתה," מלמל גידי בחיוך לאחר שהמלצרית הסתלקה "זה אף פעם לא עובר לכם, הא?"

"באמת, אתה יודע מה אשתי תעשה לי אם אני אחזור שיכור הביתה? חבל לך על הזמן."

המשקאות הגיעו. עמיחי לגם מן הקולה שלו באיטיות.

"נו," אמר לבסוף כשהוא מביט סביבו "אז אלה המקומות שבהם אתה מסתובב כיום?"

"כן, מה רע? יש לך כאן בירה, בחורות, בוב מארלי ברקע. מעין עולם הבא."

כן, חשב לעצמו עמיחי, השאלה רק איזה אגף של העולם הבא.

"תראה," אמר לאחר שתיקה קצרה "אני יודע שזה לא העסק שלי, אבל זה לא נראה לך קצת בזבוז?"

"מה בזבוז?"

"תראה...אני זוכר, כשהיינו נדמה לי בשיעור א´ או ב´, הייתה איזו פעם שאני ודני פרידמן נתקענו באיזו סוגיה  ובאנו לשאול אותך. אני זוכר שפיצחת את זה תוך שניות. רק הסתכלת בפנים וכבר הכול היה מסודר, ברור ומובן. ואני...אני חשבתי לעצמי אז: ´מה לא הייתי נותן כדי להיות מסוגל ללמוד ככה´. והיום, אני הטיפש כבר עוד מעט גומר מבחנים לרבנות ואתה..."

"ואני סתם מובטל זקן ושיכור. ככה זה, כל אחד והייעוד שלו."

"זה לא מה שהתכוונתי..."

"בקיצור," גידי רוקן את הספל בלגימה "אתה אומר שאני מבזבז כאן את החיים שלי וזה מאד חבל, כי אם הייתי נשאר בישיבה הייתי יכול להיות יום אחד אלוף העולם בכתמים. זה פחות או יותר מה שאתה מנסה להגיד?"

"טוב, אני מתאר לעצמי שאפשר לנסח את זה גם ככה."

איש מהם לא אמר דבר. גידי סימן בידו למלצרית שתגיש לו עוד בירה.

"תשמע," אמר לבסוף "בעיקרון אתה צודק. המקום הזה הוא ג´יפה. האנשים פה הם ג´יפה. וגם אני, עבדך הנאמן, גם קצת ג´יפה. מה לעשות? אבל," הוא לגם ממושכות מספל הבירה "לפחות אף אחד כאן לא מספר לעצמו סיפורים. אף אחד כאן לא מדבר על הצדיקים הטהורים ועל הנשמות הגדולות של עולם התוהו. אף אחד מהשיכורים האלה לא מנסה לשכנע את עצמו שכל מה שהוא רוצה זה ללמוד תורה ולהידבק בשכינה. החברה האלה יודעים בדיוק מי הם ומה הם רוצים. תסתכל," הוא החווה בידו לעבר הבאר "בסדר, יש כאן אולי טינופת, אבל לפחות אין כאן צביעות."

"טוב..."

"אז בסדר, אתה צודק. אם הייתי נשאר בישיבה אז יום אחד הייתי אולי יכול להיות רב עם זקן מכאן ועד להודעה חדשה ועם המון תלמידים ששרים לי ´יחי אדוננו´. אולי, מי יודע? אבל מבפנים הייתי נשאר אותו דבר. עם אותה הג´יפה. אז זהו, העדפתי להיות ישר עם עצמי. מלוכלך מפנים ומלוכלך מבחוץ."

נשתררה שתיקה ארוכה. גידי הדליק עוד סיגריה. ברקע, בוב מארלי פינה את מקומו לקולו הצרוד של ברוס ספרינגסטין. לבסוף שאל עמיחי.

"תגיד, ומה עם הקדוש ברוך הוא?"

"מה איתו באמת? מזמן לא שמענו ממנו."

"ניסית לפנות אליו? ביקשת ממנו לעזור לך? עזוב רגע אותך ואת הקריירה שלך. תחשוב עליו. איך אתה יכול ככה לעזוב אותו? אתה לא מרגיש כאילו יש כאן איזושהי בגידה?"

גידי רוקן את ספל הבירה. "פעם באמת הייתי מדבר איתו," אמר, קולו מעובה במקצת "כל הזמן. כמו שאתה יודע, אפילו הייתי איזו תקופה בישיבה של ברסלבים. שם כל לילה היינו יוצאים ליער ובוכים לו. אמרו לי שאם אני אבכה מספיק אז אני אקבל תשובות. כשאמרתי להם שלא קיבלתי תשובה אמרו לי שאני צריך להתפלל עוד. זהו, בסוף נמאס לי. יש גבול כמה בנאדם יכול לעבוד על עצמו. יש גבול לכמה זמן אתה יכול לדבר עם עצמך ולדמיין שיש מישהו שמקשיב."

עמיחי לא השיב דבר.

2.

השעה הייתה כבר שתיים אחר חצות. גידי עמד לסיים את כוס הבירה הרביעית שלו להערב. עמיחי כבר הלך הביתה, מתנצל על זה שאשתו מחכה לו ושיש לו שיעור להעביר מחר. גידי ניסה לדמיין אותו יושב בביתו, עם אשתו הנחמדה ועם ילדיהם החמודים. הכול כל כך מסודר, כל כך נורמאלי, כל כך צודק. שילכו לעזאזל. הוא תהה האם לבקש עוד בירה או שכבר היגיע הזמן לפרוש. הוא עדיין התחבט בסוגיה כאשר לפתע, בפינת החדר, הוא ראה אותה.

הוא נזכר איך לפני שנים, כאשר למד בפעם הראשונה את ´מעשה מבת מלך´ של ר´ נחמן, היגיע לקטע המספר על בת המלך השבויה בידי ´הלא טוב´. או אז הוא העלה בדמיונו מין תמונה של נסיכה זהובת שיער, בשמלה צחורה, יושבת בתוך טירה אפלה כשהיא מוקפת אורקים מגחכים וטרולים אימתניים. בדיוק כך היא נראתה בעיניו אותו רגע: יצור כל כך יפה, כל כך טהור, יושב בתוך הפאב האפלולי הזה, מוקף בשיכורים גסים. הוא תהה איך היא בכלל נקלעה לשם. הבעת המבוכה על פניה העידה שגם היא תוהה על כך. החצאית הארוכה והשרוולים שירדו עד המרפק לימדו אותו בדיוק לאיזה עולם היא שייכת.

הוא נאנח מעומק ליבו. היא לא בשבילך, חשב לעצמו. היא כל כך לא בשבילך. אין שום סיכוי שהיא אפילו תסתכל לכיוון של טיפוס שכמוך. אל תחשוב על זה אפילו. היא בשבילך כמו הארץ המובטחת. אותה תראה ואליה לא תקרב.

למה לא בעצם? הוא ידע שזה חסר סיכוי, אבל אולי בכל זאת? זאת יכולה להיות ההזדמנות שלו, ההזדמנות להיחלץ מן הביבים, השער לגאולה. עזוב, חשב, זה לא שייך. אבל למה לא, לעזאזל? למה לא לנסות? מה כבר יש לך להפסיד? אולי הייתה זו השפעת האלכוהול ואולי סתם גחמה של רגע, אבל עד מהרה הוא מצא עצמו משרבט מילים על מפית נייר.

הוא התאמץ לחשוב על משפטים שנונים, על הברקות מתוחכמות ורבות משמעות, אבל אחרי ארבע בירות המוח שלו לא היה במיטבו. הוא הסתפק בהודעה לאקונית ובמספר טלפון. נ.ב. הוסיף, גם אני מהמגזר.

"אחותי," קרא לעבר המלצרית.

"כן, עוד בירה?"

"לא, אני צריך שתמסרי בשבילי כאן איזה פתק."

הוא ראה איך היא מקבלת את הפתק, מעיפה מבט לעברו ומחייכת לעצמה. רגע אחד לאחר מכן הצטרפה אליה חברה והן יצאו החוצה. נו, אמר לעצמו, מה כבר חשבת? הוא סימן בידו למלצרית.

"כן?"

"נראה לי שעכשיו זה הזמן לעוד בירה."

הייתה זאת שעת צהריים. גידי התהפך במיטתו. הוא חש שראשו עומד להתפוצץ. הפלאפון צלצל שוב ושוב. הוא לא טרח לענות. מי זה כבר יכול להיות, חשב. בטח לא מישהו חשוב. בדור שלנו כבר אין אנשים חשובים. הפלאפון צלצל שנית. הוא קילל חרש ונטל את המכשיר. הצלצול פסק. יש לך הודעה חדשה. המספר לא היה מוכר. הוא שפשף את עיניו והאזין. היא נשמעה מהססת. אמרה שהוא שלח לה פתק. קוראים לה עינת והיא הייתה רוצה להיפגש.

המכשיר נשמט מידו. הוא ניסה להרים אותו והתגלגל מן המיטה, ראשו נחבט ברצפה. הוא העיף את השמיכה לקצה החדר. תוך שהוא מחכך את ראשו הכואב האזין שוב ושוב להודעה. זה לא היה הגיוני, אבל מסתבר שבכל זאת זה קרה. זה באמת קרה! היא הייתה אמיתית. היא באמת רוצה לפגוש אותו. הוא רצה לקפוץ משמחה, לשיר, לרקוד. הוא עומד לפגוש אותה, אותה! את בת המלך! הפעם הוא לא יעשה טעויות. הפעם זה חייב להצליח. אחרי כל השנים האלה, סוף כל סוף הוא עשוי לצאת מאותה בירא עמיקתא- או בירה עמיקתא- שאליה התגלגל. זהו, חסל סדר הפאבים האפלוליים, הלילות שטופי האלכוהול והחזרה הביתה, אל דירת רווקים קרה, ריקה ואפלה. עוד מעט הכול יהיה אחרת.

הוא ניסה לדמיין את עצמו בעוד מספר שנים, יושב בבית אבן, בחדר עבודה מוקף ספרים. על ידו אשתו היפה ומבעד לחלון נשקפים הרי השומרון. אולי הוא אפילו יכתוב מאמרים מלומדים ב´נקודה´, על תורת ארץ ישראל ועל חיפוש הדרך של הצעירים. כן, הוא יאמר להם, הוא מכיר את הבעיה. הוא בעצמו היה שם פעם. אבל כמובן שכל זה נגמר. היום הוא בעולם אחר לחלוטין. עולם של יופי ושל הרמוניה. הוא פיזם לעצמו חרש בזמן שניגש להכין קפה.

קפה שחור ומקלחת חמה סייעו לו להתפכח. הוא ידע שזה לא ילך. הרי בכל הפעמים הקודמות העסק לא עבד, אז למה שהוא יעבוד הפעם? הרי הוא יודע בדיוק איך זה יהיה: הם ייפגשו, יחליפו כמה משפטים בנאליים, יחפשו נושא לשיחה. יהיו מן הסתם הרבה שתיקות. בסוף היא תביט בו בעיניה היפות ותגיד: ´מצטערת, אבל לא נראה לי שזה יעבוד.´ והוא יחזור הביתה, אל הצד האפל. הרי הוא כבר היה בסרט הזה כל כך הרבה פעמים, אז למה שהפעם זה יהיה שונה?

הפעם זה יהיה שונה, אמר לעצמו. הפעם אתה תעשה את כל המאמצים, הפעם לא תיתן להזדמנות הזאת לחמוק. נו באמת, חשב. גם בפעמים הקודמות עשית מאמצים. זה לא עזר לך מי יודע מה. אבל הפעם הוא ידע שזה חייב להצליח. זה חייב להצליח! זאת עשויה להיות הפגישה המכרעת ביותר בחייו. אסור לו להיכשל בה. טוב, נותר לו איפה רק מוצא אחד. יש רק מישהו אחד שיוכל לעזור לו עכשיו.

באותו לילה הוא שוב יצא אל היער. הוא התפלל כפי שלא התפלל מעולם. הוא בכה, זעק, התחנן. בבקשה, מלמל, מה אני כבר מבקש? עשה איתי את החסד הזה. רק הפעם. בבקשה!! עזור לי ואני אהיה האיש שלך לנצח. אני אלחם את כל המלחמות שלך. ריבונו של עולם, עזור לי רק הפעם, רק בדבר הזה. אבא!!!

הוא הרגיש טיפות גשם יורדות על פניו, שוטפות ממנו את הדמעות. הוא נפל על ברכיו, חובט באגרופיו על האדמה הבוצית, פיו ממשיך למלמל. הגשם הלך והתחזק.

3.

ארבעים ושמונה שעות לאחר מכן הוא שוב ישב בפאב, על יד שולחנו הקבוע, מוקף בעננת עשן. רק זמן קצר לפני כן הוא סיים את הפגישה עם הבחורה המטומטמת ביותר שפגש מימיו. במשך כמעט שלוש שעות הוא נאלץ להקשיב ללהג אינסופי וחסר משמעות. שוב ושוב הוא ניסה לרמוז לה שהוא צריך ללכת, שהוא ממהר ושהוא יתקשר אליה אחר כך. זה לא ממש עזר. לפני שהצליח להימלט היא אמרה לו שלא נראה לה שזה ילך. הוא אומנם חמוד והכול, אבל היא מחפשת מישהו שיודע מה הוא רוצה. היא מחפשת בחור רציני, שיש לו מקצוע רציני ושמביא הביתה משכורת רצינית. הוא נאנח בהקלה ומיהר לברוח, לפני שהיא תתחרט.

ככה זה, אמר לעצמו. זה מה שקורא למי שבוחן בחורה רק לפי איך שהיא נראית. זה הרי לא מקרה שכל הדוגמניות מתחתנות בסוף עם כדורגלנים, נכון? בטח יש כאן איזו חוקיות פנימית. טוב, חשב, למה כבר ציפית ממישהי שפגשת בפאב.

"אחותי,"

"אל תגיד לי, שליש קרלסברג?"

"בואי נלך הפעם על חצי."

הוא נזכר במבוכה איך רק שני לילות לפני כן הוא עוד יצא אל היער, פונה בדמעות אל המצוי הראשון בבקשה שיסדר לו דייט. הוא הרגיש מגוחך. מה אתה חושב שאתה, אמר בליבו, שולי רנד? ניסים לא קורים במציאות. בטח שלא לטיפוסים כמוך. היגיע הזמן להתבגר, להפסיק עם ההצגות האלה. אתה רוצה משהו? תנסה להשיג אותו בעצמך. מספיק להתבכיין. ממילא אף אחד לא מקשיב לך.

הוא לגם מספל הבירה. בעצם, אמר לעצמו, על מי בדיוק אתה מנסה לעבוד? אתה יכול לשחק את הכופר כמה שאתה רוצה, אתה יכול לספר לעצמך שאתה לא מאמין בכלום, שאתה יודע שהוא לא שומע אותך. אבל בתכלס, אתה יודע טוב מאד שבכל פעם שתצטרך אותו, אתה תשכח את כל הציניות ואת כל הכפירה שלך, ותרוץ אליו בחזרה.