לילה.

עולים במדרגות הברזל הקולניות אל הגג, אל ה´תפוז´. למי שיש ´ארוך´ תוקע מדי פעם את הקת או הקנה במעקי הברזל. הצליל המתכתי ספק מעיר ספק מעורר את השומר בעמדה למעלה. קולות של שחרור הקליפסים של רצועות הקסדה. מחככים עוד קצת את ה´קרמי´ הלוחץ, המגרד השובר את הגב ועם זאת, חיוני ומציל נפשות. לאחר וידוא בדיקת עירנות השומר, נשענים במסודר על הבטונדות.

´רשאים להוריד קסדות´ - פסק המ"מ. ממה שאמר - הבנו מה שלא אמר: רשאים לישון אבל שמישהו ישאר בהאזנה. לי ברור שאני אשאר ער. אני תמיד נשאר ער. אולי בגלל זה המכשיר קשר השני עלי. אני אף פעם לא מצליח להרדם שם...

יריה בודדת ואחריה צרור - ממש קרוב, העירה את כולנו, ואותי - שכבר הייתי ער - היא הקפיצה ממקומי. רצנו שלא במסודר במורד אותם המדרגות. האורות נדלקו בדירוג  בבתים היהודיים מסביב.  עברנו דרך הרחבה מתחת, חולפים בריצה בלי להחליף מילים עם השומרים בשערים 4 ו-5, שלא כדרכנו ונכנסים פנימה, דרך שער חמש, לאש. קולות הירי מתגברים, הקשר זועק, החפ"ק כבר בחוץ, מלא בטרוטי עיניים שניכר שלא ישנו טוב זה זמן רב. הגענו ראשונים, כמובן - בהתחשב בנקודת הזינוק. ראינו רק הבזקי אור שהתחברו לרעשים רועמים. שמענו צעקות, מישהו נפגע. האש נגדנו התחזקה. החזרתי הבהובי אור לאלה שהבהבו כנגדי. ´לחלץ אחורה!!´ פקד המ"מ. זחלתי אחורה עד שהגעתי למחסה, רק אני והמ"מ. הוא הביט לכל הכיוונים. ´איפה כולם?!" הוא הזדעק. אני לא עונה, מבולבל. ´יאללה, חוזרים להביא אותם!´ הוא דופק לי על הקסדה. יצאנו בריצה, מתעלמים מהסכנה המהבהבת כמו תמרור אזהרה בלילה. 

לפתע, שמעתי רעש חלש של צרור... הוא דקר את גופי כאלפי מחטים, רטובים. זה לא כאב, זה אפילו קצת... נעים...

התעוררתי על הגג.

הגשם הראשון, והרבה תחושת שלווה.