היא באה לבית שלי כדי להודיע לי, הלב שלי ניתר כמו מטורף, כבר  משראיתי אותה דרך החלון, שערה מתפזר ברוח, צעדיה הקלילים, איבריה מלאים גמישות וחן, עולה במדרגות המובילות אל  הבית. זנקתי לפתוח את הדלת עוד לפני שהספיקה לצלצל  בפעמון. לא, זה לא היה שונה מכל יום אחר, אבל כל פעם זה חזר על עצמו מחדש.

היא היתה נבוכה ומלמלה משהו על זה שלא היה נעים לה רק להתקשר או לשלוח מכתב, אבל הראש שלי כמו תמיד היה בעננים ולא שמתי לב למה שאמרה. .

היא עלתה לחדר שלי ואני אחריה סוחב את הסוודר הסגול שלה. היא התישבה על המיטה שלי ואני בישיבה מזרחית התישבתי מולה מביט בה בהערצה ומחכה שתגיד משהו. היא התחילה לצחקק במבוכה ואני הצעתי לשים מוזיקה.

בחרתי בדיסק האהוב עליה, שקניתי במיוחד בשבילה. הצלילים העדינים התפשטו בחדר וכנראה שגרמו לה עוד יותר להסמיק. לא זאת לא היתה המוזיקה האהובה עלי, אני אהבתי מוזיקה חזקה רועשת-רוק. תמונה של אלביס תפסה מקום כבוד על הקיר מעל המיטה שלי. אבל היא(כ"כ מתאים לה) אהבה מוסיקה קלאסית, ושירי א"י הישנים, מה שקוראים- שירי יום הזיכרון.

היא כחכחה בגרונה ואז דברה מהר. היא אמרה שקשה לה להגיד את זה, והיא מחבבת אותי מאוד אבל היא פשוט מרגישה שהגיע הזמן שנפרד. היא אמרה שהיא בטוחה שגם אני מרגיש ככה ועדיף בשביל שנינו שנפסיק מיד, לפני שזה יהפוך להיות פרידה קשה וכואבת הרבה יותר. ואז היא שתקה, היא הביטה בי בציפייה מחכה שאגיד משהו.

התנשמתי בכבדות, נסיתי לצבוט את עצמי כדי להתעורר מהחלום הרע הזה, אבל זה לא היה חלום. ואז התפרצתי, בחיים שלי אני לא זוכר שהתפרצתי ככה. התרוממתי בבת אחת, תפסתי אותה בכתפיה וניערתי אותה. "את לא יכולה לעשות לי את זה" צרחתי. היא היתה מבוהלת ונראה שהאחיזה שלי הכאיבה לה. מוזר, לעולם לא חשבתי שאהיה מסוגל להכאיב לה.

"את לא מבינה שאני אוהב אותך, שאני לא יכול לחיות בלעדייך" פתאום הרגשתי את גרוני נשנק, לא הייתי מסוגל לצעוק יותר. צנחתי על הרצפה, הרגשתי את הדמעות המלוחות זולגות לי על הלחי, אבל לא היה אכפת לי. במעט הקול הצרוד שנותר לי אמרתי

"את לא מבינה שכל רגע שאני איתך עובר כל כך מהר,

וכל רגע בלעדייך הוא כמו נצח"

"את לא מבינה שאני לא מצליח להתרכז בשיעורים",

,שאני לא אוכל

שאני שוכב שעות בלילה ער בלי להרדם , אבל אני לא עייף, לא כשאני "נמצא איתך
 
 

 ואז התחלתי לבכות, כמו ילד קטן, כמו תינוק"אני חולה"  לחשתי כשהיא התקרבה אלי "אני חולה מרוב אהבה אלייך" היא התישבה מאחורי וחבקה אותי"אתה רק אומר את זה עכשיו" היא לחשה ,"מחר תקום בבוקר ולא תזכור אותי, יש כ"כ הרבה בנות שטובות ממני""

"לא, זה לא נכון" בכיתי" אני לא יכול לחיות בלעדייך"

ואז גם היא בכתה, היא נשקה אותי על הלחי ואמרה שגם היא עצובה אבל היא בטוחה שאנחנו עושים את הדבר הנכון. ואני רציתי להגיד לה שאני לא עצוב, אלא שהלב שלי שבור לאלפי רסיסים, אבל שתקתי. היא לחצה לי את היד בפעם האחרונה, ואז יצאה סוגרת אחריה את הדלת בעדינות. ולמזכרת היא השאירה לי רק ריקנות נצחית ואת הסוודר הסגול שלה.